אורי דרומי שואל ומציע טיוטת תשובה: מה בין אלג׳יריה של צרפת לגדה המערבית של ישראל

לאריק שרון, שהתמחה בהפניית עוקץ ארסי כלפי יריבים ואחרים, מייחסים טענה שלשלושה מפקדים מוערכים בצה״ל - יגאל ידין, יגאל אלון ויצחק רבין - לא הסתייע להימצא כמטחווי קליע מהאויב. שרון עצמו נפצע קשה בקרב לטרון, אך כמפקד הצנחנים בפעולות הגמול היו בין קציניו שהטיחו בו שנשאר לפקד מאחור ונמנע מלהתקרב איתם לקו האש.

כך או כך, רבין ידע לפצוע, לא את האויב אלא אחד מחייליו, או נכון יותר לומר שלא ידע לא לפצוע. בסיום אחד מקורסי-הטיס ב-1966 ענד הרמטכ״ל את הכנפיים לנווט אורי דרומי. הוא הסתבך בטיפול בסיכה ודקר את דרומי, המשחזר את האירוע בחיקוי הוגן של רבין.

הסג״מ היה לאל״מ בחיל האוויר ולמו״-עורך של כתבי-עת צבאיים ולאחר פרישתו ניהל את לשכת העיתונות הממשלתית בממשלת רבין. האם כשזומן לראש הממשלה ושר הבטחון כדי לשמוע ממנו הצעות עבודה הזכיר לו רבין, בפגישתם המחודשת, את תקרית הסיכה? העלאת אפשרות כזאת כרוכה בהתעלמות מוחלטת מסגנונו הענייני לחלוטין, הבוחל בפטפטת קלילה, של רבין.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר דרומי איך התוודע, מגובה פני השטחים, למציאות החיים הסבוכים והכבושים בין הים התיכון (נקודת הייחוס שלו בטיסות מבצעיות, כקורא הספר ״חוף האויב מנגד״) לנהר הירדן. 

בספרו הששי מתעמק דרומי בפרשת צרפת ומלחמתה במרד באלג׳יריה, שהסתיימה לכאורה בנצחון צבאי אך למעשה בהכרה מדינית - חברתית ודיפלומטית - בכורח הפינוי. הוא מצייר את קווי המיתאר של פעולות ממשלות צרפת ומושליהן הצבאיים באלג׳יריה, את שובו של דה-גול לשלטון כשהוא מבטיח למתנחלים הבנה אך מתחיל להכיר בחוסר התוחלת של המשך ההשקעה, את המורכבות של יחסי ישראל עם הקצונה הבכירה שהתאכזבה מדה-גול ואת לקחי צה״ל - למשל בראשות דן שומרון כרמטכ״ל - מסיכויי הפתרון הצבאי לאינתיפאדה.

האם אלג׳יריה (גם) כאן? תשובתו של דרומי אינה מעודדת, אך גם אינה סופית. הכל בידי אדם, ולא הכל בידי הדם.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי