אור לביא על קללת רצועת עזה, קוץ בבשרה של מדינת ישראל

כשאמריקאי מסוגו של דונלד טראמפ שומע על ה״סטריפ״, הוא חושב יותר על לאס וגאס והרבה פחות, אם בכלל, על עזה. כשטראמפ נדרש לעזה, מפאת תפקידו, הוא הגיב במונחים הצפויים של איש נדל״ן, מלונות ובתי הימורים ושעשועים, בהתאמה המתבקשת, חוף ים במקום מדבר, ולכן ריביירה.

שנה אחר כך, שש שנים לאחר שהחתים את נתניהו וגנץ על תוכנית המדינה הפלסטינית שתחליף עם ישראל שטחים, אזורי ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת חלקים ממערב הנגב, שינה טראמפ את טעמו ומינה את עצמו למשגיח הראשי על עזה. תהפוכה נוספת בטלטלה רבת הדורות העוברת על הרצועה הקטנה הדחוסה בין ישראל, מצרים והים.

ד״ר אור לביא תיעד את גילגולי עזה בספרו ״הרצועה המקוללת״. האיפיון מחייב: ומה אם מחר יימצאו שם נפט, זהב, אורניום, יהלומים או מחצב שהאנושות עדיין אינה מודעת לחיוניותו והקללה תהיה לברכה?

כמו בלאס וגאס, הסיכוי להצלחת הימור פרוע קלוש. עזה תמשיך להיות עזה. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר לביא את תולדותיה ונד לגורלה. טוב לא יצמח ממנה; לכל היותר תעוקר סכנתה, אם תיכלל בהתקדמות מדינית כלל-אזורית.

במסעו על פני יחסיה של עזה עם ישראל - צבאית, מדינית, חברתית, כלכלית - נע לביא מתקופת הקמת המדינה (ועוד בטרם, כשהוקמו ישובים בנגב) למלחמת 1948, להסתננויות ולפעולות הגמול, למימשל הצבאי המצרי, לארבעת חודשי הכיבוש במבצע ״קדש״ וכך הלאה, בדגש על ששת העשורים שמאז ששת הימים ועל המעבר מאש״ף/פתח ואוסלו לחמאס ול-7 באוקטובר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי