הייפ בעסקים עם יעל גלזר
אם אתם מקשיבים לפודקאסט הזה עכשיו סימן שגם לכם יש חלום,להיות בעלי עסקים מצליחים, לקום כל בוקר, לעשות את מה שאתם הכי טובים בו ולסיים את היום מרוצים.אולי יש בדרך מכשולים, קשיים ואתגרים, אבל אנחנו כאן כדי להזכיר לכם,שהכוח להגשים את החלום לעסק משגשג הוא בידיים שלכם.ברוכים הבאים לפודקאסט מבית הייפ ומרקורי. האזנה נפלאה.
הייפ בעסקים עם יעל גלזר
פרק 75 - איך שומעים בעולם הדממה? עם שירלי שלום כהן
מה קורה כשאת נולדת למשפחה שבה כולם חירשים ורק את שומעת?
בראיון עם שירלי שלום כהן,
היא מתארת את הילדות שלה כילדה שומעת
במשפחה שכולה חירשת,
בה היתה צריכה להתבגר במהירות
ולהפוך להיות דרך התיווך של המשפחה עם העולם,
לשאת על עצמה אחריות גדולה כמתורגמנית של ההורים
ולהתמודד גם עם רגעי הבושה כנערה מתבגרת.
המקום ממנו היא מגיעה לא שובר אותה, להיפך, שירלי
משתמשת בה כשליחות, הופכת למרצה מבוקשת,
ומגיעה לבמה המפורסמת בעולם - TEDX
ומלמדת בעצמה בעלי עסקים להעביר הרצאות מעוררות השראה.
בפרק הזה שירלי מספרת על הדרך הארוכה שעשתה
ובה קשיים רבים, אחד מהם הגיע כשגילתה
שהבן השלישי שלה חירש בעצמו,
על ההתמודדות המלאה והסיפור ממלא ההשראה
אם אתם מקשיבים לי עכשיו, סימן שגם לכם יש חלום. להיות בעלי עסקים מצליחים, לקום כל בוקר, לעשות את מה שאתם הכי טובים בו ולסיים את היום מרוצים. אולי יש בדרך מכשולים, קשיים, אתגרים, אבל אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שהכוח להגשים את החלום לעסק מסגשג הוא בידיים שלכם. ברוכים הבאים לפודקאסט מבית הייפ ומרג שלום ברוכים הבאים כיף שאתם איתי כאן היום כי מצטרפת אליי שירלי שלום כהן יזמית חברתית מרצה בינלאומית פורצת דרך ומקדמת נגישות מול הכנסת ומשרדים ממשלתיים שלום שירלי אהל איזה כיף שאת כאן תודה שבאת
SPEAKER_03:כיף לי מאוד תודה רבה על ההזמנה
SPEAKER_02:אז אני חושבת שאולי נצא לדרך מזה שתספרי יש לך סיפור באמת יוצא דופן אז קצת ככה תספרי למי שמקשיב לנו מי את ומאיפה את מגיעה
SPEAKER_03:אוקיי אז מי אני התחיל לפני כמעט חמישים שנה בעצם נולדתי למשפחה שכולם בחרשים מלידה ההורים שלי והכי הגדול ואני הכבשה התחורה שומעת מבחינתם ממש רוצה שנבלד חרשת לא הסתדר להם.
UNKNOWN:וואו.
SPEAKER_03:תודה רבה. וחלטתי שאני יוצאת החוצה ומשמיעה את כולם של החירשים והיום בזכות הבן שלי אני מרצה את הסיפור בכל הארץ עיריות בתספר ארגונים אייטק אוסם טבע טכניון. באמת בכל הארץ מסתובבת בנוסף אני מקדם את נגישות בעמותה לנותנת שירותים בעצם לעמותה לכבדי שמיעה כי הבנתי שחייבים להשמיע את כולם ולשפר את הנגישות במקומות שאת הכי לא חושבת שצריך או בכלל לא ללנו לראש. הקמתי מיזם חברתי למען אנשים כבדי שמיעה וחירשים. ובזמן הפנוי שנשאר קצת בין לבין אז גם אמא.
SPEAKER_02:תגידי את בעצם נולדת למשפחה שבה כולם חרשים ואת הכבשה השחורה כמו שאת מספרת איך זה בעצם מעצב אותך מילדות?
SPEAKER_03:אז אני אגיד את זה ככה באמת הרבה שואלים אותי למשל בהרצאות אם הייתה לי ילדות אם הייתי ילדה אז כן הייתה ילדות כלומר כן הייתי ילדה אבל ילדה אחרת. ילדה עם המון אחריות עם המון גבולות עם המון גבולות לא כי הם אמרו לי תחזרי בשעה עשר הם מעולם לא אמרו לי אם תחזרים ממסיבה בעשר או מהחברה בשבע הם פשוט אמרו לי תחזרי כשאת חושבת שאת צריכה לחזור כי הם מאוד מאוד הבינו שקיבלתי את הרוחת גבול שלי כבר בעצם בזה שבעצם נולדתי להורים עם מוגבלות בוא נקרא לזה כמו שקוראים לזה במדינתנו אז אני חושבת שזה המון חוסן. המון התמדדויות במקומות שלא מותאמים לילדים. אם זה לתת עדות בתחנת משטרה כי אבא שלי היה צריך לתת איזה משהו כשאני בת שש, ובטח לראות שם מקרים של אנשים אחרים ולשבתי ולחכות איתו בתור. אם זה ללכת עם אמא שלי בגיל שבע לרופאת נשים ולספר את העניינים האישיים שלה. אם זה בגיל ארבע, סירנה של אמבולנס מאחורינו, ואבא שלי לא זז עם האוטו, כי הוא לא שומע, ואז הפרמדיק צועק עלינו למה לא זזנו, וכולם מתעצבנים עליי, אבל אני רק בת ארבע, ואני לא ידעתי שצריך להגיד להם לזוז, עם הרכב, וכן וכן, אני חושבת שזה המון חוסן, חוסן, המון גמישות, אתה יודע, אחרי דברי המתכנן, אני הלכתי עם חברות לגן שישויים, ופתאום אבא שלי אמר לי, לא, לא, אני חייבה לבא מהבנק, עד באיתי לבנק, זה המון כזה לנשום ולזרום.
SPEAKER_02:אז יש משהו של התבגרות מגיל מאוד מאוד צעיר שמתבקשת ממך כלומר להיות קצת פחות ילדה וקצת יותר מבוגרת.
SPEAKER_03:נגמרי אני חושבת ש... תראה מצד אחד היה המון חום ואהבה בבית, המון משחק, המון מגע, המון חיבוקים, נישוקים, אתה יודע, בשפת סימנים שלנו, השפת סימנים היא שפת תאים שלי, ובארצות תמיד רואים אותי, אני כל הזמן מדברת עם הידיים, זה ממש חלק ממני, שפת סימנים היא לא אורלית כמו שפה דבורה עברית, זה שפה עם כל הגוף, עם הידיים, עם הפנים, עם החיוך ו... אז היה לנו בית מאוד חם שמאוד חיפה למקומות שאני צריכה להתמודד בהם. תמיד אני אומרת שכשהייתי רוציתי להירשם לבלט בגיל חמש ארבע אז הייתי גם צריכה לרשום את אמא שלי לחוג עיצוב חיתוב שהיא הלכה ואני לחוג בלט וכשאני בטלפון עם הנציג במתנס אז אמא שלי כזו עושה לי מיד כזה תבקשי הנחה אנחנו שתיים תבקשי הנחה וכאילו הייתי צריכה להתמודד במקומות של גדולים. שאני פספוס הבת שלוש ארבע, וצריכה להתמודד ולהכיר את העולמות האלה, את עולם השומעים, שאף אחד לא מסביר לי איך מתמודדים בו, ואת עולם המבוגרים, שאני בעצם ילדה.
SPEAKER_02:יש שם הרגשה של למה דווקא לי, למה דווקא אני?
SPEAKER_03:אני חושבת שמעולם לא היה לי, קודם כל כל כל החברים של ההורים שלי חירושים, הילדים שלהם שומעים, אז היינו אמנם אצלי אח שלי גם חירש, אבל אצל כל החבורה של פיקניקים וטיולים וקמפינג וכול, כל בשנים יותר מאוחרות כמובן אבל אז את יודעת זה היה או אלת או טבריה כל שנה כזה אני ילידה שנות השמונים ילידה שנות השמונים כזה אז תמיד הרגשתי דווקא מאוד במקום טוב. כן בגיל ההתבגרות. שאת כל היום עומדת מול הטלפון ומתקשרת בשבילם וגם אנחנו בגילנו לא בא לנו להתקשר לעירייה ולבקש ברור על ארנונה ולהתקשר לרופא ולהגיד לו למה לא חשמת לי את המרשם הנכון. דברים שגם אנחנו לא רוצות לעשות אז בטח ילדה בת שלושה ארבע. אבל לא הייתה ברירה ושם בגיל ההתבגרות כן נשברתי ואמרתי להם די אני לא יכולה לעמוד כל היום ולעשות לכם טלפונים. אז עשינו הסכם שזה לא יהיה כל יום, זה יהיה שלוש פעמים בשבוע, בין ארבע לשש, והם היו ממש מכינים את הכל, רשימות, וככה פשוט הגענו, פשוט התפשרנו, רצנו פתרונות.
SPEAKER_02:איך זה מוצא אותך בחיים הבוגרים?
SPEAKER_03:אני חושבת שהחוסן מאוד מאוד עזר לי להתמודד במקומות בנפילות, אני כמו שאמרתי אמא להרבעה תאומים שלי נולדו בשבוע, הם הראשונים שיש לי תאומים, היום כמעט הם בני 16 פלוס, אבל כשהם נולדו, הם נולדו מאוד מאוד מוקדם, הם נולדו בשבוע 28, קטן מביניהם, נולד 734 גרם, אני חושבת שזו שריקה לאורות קשה מאוד, של אחייאות, ניתוחים, טיפול נמרץ, אני חושבת שהחוסן הזה, של להיות בדוינג, הלא לוותר, הלראות את האופטימיות, כל הזמן ראים כי אותנו יוצאים עם מסל קלים, כלומר, וזה אותו דבר בעסק, זה הלראות אותי, שהשם שלי עובר מפה לאוזן, לא לראות שום דבר, לקטט רגליים, ללכת לכל המקומות המאממים בארצנו, אבל מה לעשות קצת חורים.
SPEAKER_02:מפה לאוזן זה יפה. מפה לאוזן. כן. ומה היה הרגע שבו את בעצם מחליטה להרצות ולספר את הסיפור שלך בעולם?
SPEAKER_03:תמיד כשעברתי בחברות הייטק הייתי בתחום המשאבי אנוש אחר כך חברתי לתחום הכלכלה זה העיסוק שלי תמיד שהייתי מספרת סיפורים מהבית ואני בחרתי ללכת על המקום של ההומור של האופטימיות של לצחוק בסוף יש לנו בחירה או לקשבת לפקות על מה רגור עלינו או להיות הקורבנים אכלו לשתו לי או לצחוק על הדברים ו... מה לעשות בסוף זה עושה טוב לכולנו ובטח לנו תמיד אמרו לי את צריכה לספר את צריכה לספר תמיד אמרתי ממש לא אני מהילדים הבאישנים גם בבית הספר מעולם לא הצבעתי לא מהילדים של המועצת תלמידים תמיד נכבדת על הכלים ואז ילדתי את הבן השלישי שלי וגילינו שהוא נולד גילינו ידעתי מה שהרגשתי בבטן. שזה אכן קורא ועידו נולד כבד שמיעה.
SPEAKER_02:יעדי ידעת את זה איך שהוא נולד.
SPEAKER_03:אני הרגשתי עוד בהיריון מאוד מאוד מאוד הרגשתי. אני אפילו זוכרת שהלכתי עם התאומים שלי הם היו בני ארבע. אני בהיריון חודש שביעי ואני מגיעה לאיזשהו מקום. אירוע חנוכה שהיו שם הרבה ילדים כבדי שמיעה. אימשל ילד כחס הזמינה אותנו לאיזה אירוע של אגודת החרשים. ואני רואה שם מלא ילדים עם שתלים במכשיר השמיעה, ואני אומרת, שאיר לי, את יודעת שיש לך אחד כזה בבטן, למה את באה לראות? למה את עושה לך את זה? הייתה לי פשוט הרגשה מאוד מאוד חזקה, ואכן עידון נולד עם ירידה בשמיעה חמורה, הוא הצליח להרכב במכשיר השמיעה ממש ממש מגיל צעיר, שבעה חודשים, ועם כל הקיוס הזה אני שני ילדים פגעים לא פשוט עם המון המון טיפולים ילד תינוק ועד שמיעה ואני מרגישה בכלוב אני מרגישה שאני חייבת ללכת משהו לעצמי ואני מחליטה פעם בשבוע קורס בעדלר לעצמי לא להיות מדריכת הורים קורס לעצמי בעדלר. ושם נוצר קליק ביני לבין מישהו אין כמו חיבורים בטח את יודעת את זה נוצר קליק ביני לבין מישהי סטודנטית אחרת. שיר לי את יכולה. את חייבת לעשות הרצאות מהסיפור שלך בדיעבד היא אמרה לי אחרי הרבה הרבה שנים שהיא אמרה לי שיר לי את יכולה לעשות מה זה מלא כסף מהסיפור שלך אבל את זה לא זכרתי. באמת את חייבת לספר את הסיפור שלך זה לקחתי. ואחרי שנה התפטרתי, עבדתי בחברת הייטק מאוד גדולה, זה ישב לי בראש, יצרתי את הקשר. אמרתי לה, הנה אני כאן, בואי נצא לדרך. בנינו הצעה. ואתה יודעת, התחלתי בקטנה, בבית ספר של הילדים שלי, הם היו אז באלף ובבית, פניתי אליהם, אמרתי להם, אני מרצה, אני רוצה להרצות אצלכם, ראו לי, רק בהתנדבות, אין לנו אפשרות לשלם, אמרתי להם, לפנים משורת הדין, אני אסכים ואני אבוא לזה, למרות שזו הייתה ממש ההרצאה הראשונה שלי, והייתי חייבת את הפסון, ולהגישה עצמית, ובאתי להרצות, וכמובן, מי מגיע? כל המשפחה, החברים, הכי הכי קשה בעולם. ווואי היה כל כך מרגש ומצחיק וכיף וזהו התחלתי לקחת את זה בשתי ידיים זה לא שישבתי מאותו רגע והגיעו הטלפונים ממש לא תצטרפת את רגליים להתקשר. להגיע בימי שישי בשבת לנסוע בכל הארץ בשביל כמה מאות שקלים בשביל אפס שקלים אני רציתי להפוך להיות מותג. אני רציתי להפוך להיות לא זאת שאני פונה לארגונים, שארגונים פונים אליי.
SPEAKER_02:זה
SPEAKER_03:המטרה
SPEAKER_02:שראיתי. וזהו. וזה היה המתגלות. וכך קרה. כן. אז אנחנו נצא לרגע אחד של הפסקת חסות, ומיד אנחנו חוזרות.
SPEAKER_01:הפודקאסט בחסות מרקורי, העוסקת בהבראה והשבחה עסקית לחברות המחפשות לעצמה ניתרון מחודש והמשך צמיחה. ובחסות הייפ, פתרונות השלום מתקדמים לעסקים. הייפ! אתם תדאגו לעסק, אנחנו לעסקה.
SPEAKER_02:אז חזרנו. מעניין אותי קצת לשמוע, רגע לפני שנצלול עוד לתוך העסק וההרצאה וכל הפעולות המדהימות הנוספות שאת עושה, איך התמודדת כבת להורים חרשים? ובעצם עכשיו את הופכת להיות אמא. איך זה, איך את נושאת את התפקיד, או הייתי אומרת, איך בעצם, האם זה טבעי בגלל שהיה לך את כל ההתנסות הקודמת, או שיש כאן התמודדויות שהן חדשות לגמרי?
SPEAKER_03:שאלה תשובה. תראי, הרבה אומרים לי, בטח לך יותר קל, כי את יודעת מה זה, אז אני דווקא חושבת שלא. קודם כל, זה סוג של... אז כשאמרת לי, אם שאלתי את עצמי למה זה קורה לי, אז שאלתי למה זה קורה לי. אני אומרת, באמת כל העבר שלי היה שוני. אי אפשר שקט רגע, למה גם העתיד שלי צריך לראות שוני? למה שוב במשפחה אחרת? אז היו רגעים שנפלתי, שנשמרתי, שבכיתי, כאילו היה לקוחה כל כך קשה, שזה גם כאילו הילד שלי, מהבטן שלי... ואופה משחזרת מה שחוויתי בילדות. עכשיו גם ראיתי דברים קשים בילדות, שצחקו עליהם, שהתעלמו מהם, שכל הזמן אמרו להם, וואי, יש לכם ילדה שעומד, ברוך השם, יופי, בריאה סוף סוף, הביעוט, ההילבון. לא חציתי לעבור את זה שוב. אז היו כמה מים של בכי וקושי, וככה, לסתובב עם משקפי שמש חורים שלא יראו את העיניים הנפוחות. אבל את יודעת, אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא יעזור לי. עידו לא ישמע, זה הבן שלי. ולא יעזור שנשאר במיטה ואני אפכה. ואם אני רוצה שהמצב ישתנה, זה אני צריכה לשנות, זה לא עידו. עידו לא ישמע. עידו ירכיב מכשיר שמי הכל חייו. וזו הייתה נקודה... מרימה, שאני זוכרת שאנשים התקשו אליי בדיכאון, שומענו שאיתו נולד חודש, ואני ממש הרמתי אותם, ממש, אני פתאום זרחתי, ולקחתי את זה בשתי ידיים, ווואי, הוא המתנה שלנו. יודעת, יש משפט שאני מאוד אוהבת, של מייקל ג'ה פוקס, שהיה לו עתיד מזיר, וחלה בפארקינסון, והוא אומר, הוא אומר, בקבלת המחלה לא הייתה לי בחירה, אבל באיך להגיב למחלה, יש לי אין סוף בחירות, וזה בדיוק זה, בכל דבר, קורים דברים, בטח פה פה מה שקורה במדינתנו, הקטסטרופה הזאת, אמן ותגמר, אבל בסוף מה שבידיים שלנו, זה לבחור אם לחיות או לחיות טוב, וזה אצלנו בידיים, וכשבאים אליי אנשים בסוף ההרצאה, יש כאלה שאומרים לי, אנשים בני 70, אומרים לי שהם עוד כועסים על ההורים שלהם שהם כבר לא בחיים, די אתם בני 70, ויש כאלה שאומרים לי בגיל 70 החלטנו ללכת ללמוד אנגלית, החלטנו ללכת ללמוד סלסה, או אנשים בארגונים שמחליטים לשנות שינוי בעיסוק שלהם, וואי זה מרגש אותי.
SPEAKER_02:וואו. ואז בעצם עידו גדל ואיך... איך הוא גדל? כלומר, מה המגדלור שלך כאימא? מה צעמה ככה מולך שהכי חשוב לך שיהיה
SPEAKER_03:לו? קודם כל הלכת עם הבטן, מה שנכון לא, ולא מה שתמיד הסביבה אומרת, כשהוא היה בחינוך מלוחג, בבית ספר ללקויות שמיעה, עם לקות שמיעה, נורא מאוד רצו שהוא יישאר ואנחנו הרגשנו שהוא לא טוב שם הוא בודד הוא רוצה חברים החלטנו להעביר אותו לחינוך הרגיל שהוא כמעט ולא שומע כלום כלום כלום ובית ספר זה הכי אי שמיעתי זה לא כמו גן. וזה היה אחד הדברים הדברים הטובים שעשינו. הילד פורח ומאושר, והוא בליג את כדורסל, ומוקף בחברים, והם באמת אוהבים אותו, ואת רואה איך מדברים איתו, לאט וברור, ומול הפנים, ו... זאת אומרת, נלכת עם הבטן, קודם כל. הדבר השני זה, אין הנחות. אין הנחות. עידו ימצא פתרונות, עידו יסתדר. ואני חושבת ש... שהוא לב ליבול כזה, הוא מתוק כזה וקובש, בזכות זה שהוא זורם ומעביר דברים, ואתה יודעת, אפילו במגרש כדורסל, שהוא נמצא בצד השני והוא יושב על הספסל במשחקים, אנחנו מסמנים בשפת סימנים, אני אומרת לו, מה אתה רואה, איך שיחקת מדהים ואיך קלעת וזה וזה, וואי, אמת, יש לנו יתרונות, אנחנו יכולים לדבר מקצה לקצה ואף אחד לא מבין אותנו. הוא באמת ילד כסף.
SPEAKER_02:וואו, טוב, אני חושבת שאת הפרק הראשון אי פעם שפשוט זולגות לי דמעות, אז זה ממש ככה מדהים לשמוע ומעורר השראה, כי יש משהו שהוא כל כך משמעותי בלהקשיב לבטן וללכת עם הבחירות שהן לאו דווקא יהיו מובנות לעולם סביבנו, אבל הם... באמת כל כך מובנות עבורנו, ולפעמים יש שם את ההתלבטות הזו עם כן, לא, כן, לא, אבל ברגע שיש את ההקשבה על הבטן, את השקט שמאפשר את ההקשבה על הבטן, משם הדברים הנכונים והטובים נולדים, בעצם את מקימה את המיזם שמה הוא
SPEAKER_03:עושה? בטח הוא סכם. אני מאוד מאמינה ב-walk the talk, גם כשאני מעבירה הרצאות לאיך להגיע לארגונים באפס שקלים, או איך לבנות הרצאה מנצחת. לא שיתפתי, אבל ה-C בקריירה שלי בעצם היה הרצאה ב-TED, ב-TEDx, מבלי לדעת אנגלית כל כך לפני כן, וכשאני משתפת את הסודות, איך הגעתי ל-TED, ומה צריך כדי שתהיה באמת הרצאה the best לכל מרצה, אז ה-walk the talk. כל מה שהתנסתי על עצמי, אני מעבירה עליו. אני תמיד אומרת, אני שמה כמו בופה. אני שופכת את הכל, וכל אחד ייקח משהו טוב לו, משהו הוא אוהב. את המתוק יותר, את הספייסי יותר, מה שמתחבר לו. כי אני מאמינה שכל אחד הוא טוב במשהו, ואני בשמחה חולקת את הידע שלי. אז ה-walk the talk מבחינתי, זה גם אצלי בעסק. יש לי בעצם מבחר הרצאות וסדנאות ואני מעסיקה אנשים, אם זה באתר, אם זה בשיווק, ובהנהלת רשבונות והכול, כולם אצלי עם מוגבלות. כולם. מגוון המגובלויות. וכי אני מאמינה שאני רוצה לתת להם את המקום וככה אני גם שמחה להעביר אותם הלאה. ואז אמרתי, רגע, למה אני משאירה את זה רק אצלי? בוא נעשה איזה שהוא משהו ופשוט פניתי לארגונים אני רואה מערצה בארגונים ואני אומרת להם רגע יש לכם עוד מעט אירוע פורים אתם צריכים צלם מגנטיים. יש לי צלם פגז, חירש, איזה כיף, הוא גם לא שומע את כל הרעש, הוא יצלם עד, יגיע עד ה-DJ. ווי, היו חיבורים מהיירת לפנימיות חירשת, וצורפת תכשיטים שעשתה תכשיט לאמא שהיבדלת הבן שלה עם תבלית של הבן שלה. וואי, היו מלא חיבורים מדהימים, ואני כל כך נהנית מזה, לראות את זה קורה, ולתת את הבמה, באמת, אנשים טובים.
SPEAKER_02:ואת מנהלת את המיזם הזה לצד העסק?
SPEAKER_03:היום הוא כבר רץ מעצמו זה היה כבר לפני כמה שנים בהתחלה כן זה היה כזה אקסלים אני חולת אקסלים אז אני היה על אקסלים והייתי מצוותת והייתי משדכת והייתי זה וזה וזה היום זה כבר ממש רץ מעצמו אבל כן כשאני בארגונים ובסוף ההרצאה בעיקר בייטק ובחברות גדולות אז אני תמיד אומרת בסוף שאני, שאם צריכים באמת בא לנקצוע, בואו תפתחו את הראש ואת האוזניים, אתם לא יודעים מה תרוויחו, ואת יודעת מה? תמיד הם יותר מכווכים. כי אתה פתאום רואה משהו אחר, ואתה מקשיב למשהו אחר, ואתה מצליח לתקשר אחרת, וזה מרגש.
SPEAKER_02:מאוד מרגש. יש איזה ככה לאורך הדרך איזו תגובה מהקהל, או רגע ככה ששינה, שאת זוכרת אותו במיוחד, שהשאיר חותם?
SPEAKER_03:תראה אני חייבת להגיד באמת אנשים, קודם כל הרגע הזה אחרי ההרצאה, תמיד אני אומרת להם ההרצאות בשבילי זה החיבוקים, בשביל החיבוקים של אחרי, אני כל כך נהנית מזה, חיבוקים והדברים שאומרים, אני חושבת שפעם הרציתי באיזה דיור מוגן, וניגש אליי איש ממש ממש מבוגר, בסוף ככה עם הכל, ואמר לי, אני בטוח שאוספת לי כמה שנים לחיים אחרי ההרצאה הזאת. ומה צריך יותר מזה?
SPEAKER_02:שום דבר. שום דבר. מי מעורר בחשראה?
SPEAKER_03:וואו, מי מעורר בישראה? אנשים שלא מבטרים. אנשים שאתה יודעת בעצם זה הקהילה שאני נמצאת פה, אני אקח את אמא שלי, אמא שלי, תמיד עם שמחת חיים, גם כשקשה, גם כשהיא מרגישה שהיא לא מבינה מה אומרים, גם כשהיא נלוות שלא מדברים אליה ומדברים לבת הקטנה שלה, גם כשאני אומרת לאמא בבית אני מתביישת עכשיו בשפת סימנים, בתור ילדה כמובן, ויש רגע אחד שהייתי בכיתה ד' וקיבלתי תעודת הוכרה על התנדבות, אמרתי ילדה חננה כזאת חמודה, הייתי, קיבלתי תעודת הוכרה, אז בזמנו זה היה שלמהולה צ'יץ' בתל אביב, הייתי, אני תל אביבית, במקור, ובאודידוריום, לקבל תעודת הוכרה, ואמא שלי התרגשה, חנה לי את הסמלה, ואז אמרתי לה, אמא, אני לא רוצה שתבואי, אני מתביישת, ואמא שלי חיבדה את זה היא אמרה לי אני איתך תלכי עם השכנה והיא אמרה לי שמאותו רגע כמובן שהלכתי עם השכנה קיבלתי את התעודה התעודה הזאת נראה לי תלויה עד היום אבל אני חושבת שהיא אמרה לי שמאותו רגע אני שחררתי כל. לא התביישתי במיל, הייתי מתרגמת עבורם בתחנת אוטובוס, ובבית ספר, ובקופת חולים, ואני חושבת שזה שהיא לא קבלה אותי, ואומר לי מה פתאום, אני באה, היא הלכה איתי, במשהו הכי לא מובן מאליו, וכאילו לקחה את הפגיעות, ונעלבה בפנים, ובחתה אחרי שהלכתי, אבל לא הראתה לי את זה, שפור.
SPEAKER_02:מה, היה שום איזה רגע כזה של התפקחות שאמר, עשיתי משהו שהוא...
SPEAKER_03:היא לא עצרה אותי, היא גרמה לי להבין לבד, שאני לא צריכה להתבאש בזה, שזה החיים שלי. ואני חושבת שזה היה המקום שהורדתי את הכובע בפניה.
SPEAKER_02:אם יש איזושהי שאלה שהייתי יכולה לשאול את שיר לי של גיל עשר, מה זה
SPEAKER_03:היה? מה היית שואלת אותה? הייתי שואלת אותה, קודם כל הייתי אומרת לה, תמיד תקחי את המגבת ותנייר טועלת לשירותים,
SPEAKER_02:כי אף אחד
SPEAKER_03:לא יביא לך בבית שלך הראשון קודם כל. היי, מעולה. אז זה משהו ש... כל ילד שוכח את המגבת וככה קורא להורים או את הנייר טואלט ואצלי תצחה לצאת הרומה כדי להביא לי. אני חושבת שאני באמת לא חושבת שחשבתי שאני אגיע למקום הזה ו... באמת חריתי את עצמי הילדה השקופה, הצינור המתרגמת, מתרגמת גם דברים שאני לא חושבת שזו התשובה הנכונה של אמא שלי או של אבא שלי, שצריך לענות בבית ספר, כשאני מתרגמת בעצם על עצמי או על אחי הגדול. את
SPEAKER_02:עושה קמות במקום הזה או שאת נותנת לעצמך חוק? לא, לאחי דאגתי,
SPEAKER_03:אבל בשבילי לא הייתי יותר מדי סטרייט. אז אני חושבת ש... שבזכותם באמת הגעתי לאן שהגעתי, ואני חושבת שבזה שהם הקשיבו לי, כדי לראות מה אני מסמנת להם, הם לא יכולים להיות עסקים בהכנת שניצלים או קריאת עיתון, כמו שאני עושה היום עם הילדים שלי בטלפון, הם באמת לא צריכים להסתכל לי בעיניים ולהסתכל מה אני מסמנת, ואני חושבת שהעצם ההקשבה הזאת האמיתית, עם העיניים, עם הלב, עם המבט, בגובה העיניים, אני חושבת שהם, קיבלתי הרבה יותר הקשבה מבתים אחרים בזכות ההורים החרשים שלי.
SPEAKER_02:אני שואלת תמיד בסיום של פודקאסטים, מה אפשר לאחל? והייתי רוצה לשאול את זה כאן באיזושהי צורה טיפה יותר רחבה מהמקום של, מה אפשר לאחל לנו כחברה בתחום הזה שהוא לא מאוד מוכר לכולם?
SPEAKER_03:אז אני אגיד, אני אחלק את זה לשניים, אחד לחברה ואחד לבעלי עסקים, כי ממש בא לי ככה לתת, לחברה, לא חייבים מתורגמן, תמלול, בניחת למגובלויות אחרות, מעלית, מעלון, תסתכלו בעיניים, תחייכו, תניחו יד על הכתף, תשאלו מה אתם צריכים, לפעמים הפתרונות, הם פה בינינו מתחת לאף לא צריך עכשיו לחפש את הרכז נגישות. ותשאלו מה אתם צריכים לפעמים. באמת התשובה היא ממש כאן והחיוך. זה חצי מהדרך. תסתכלו בעיניים. זה ככה לאנשים שנפגשים אנשים עם מוגבלות ולבעלי עסקים אני אגיד. תגידו כן, גם כשאתם חוששים. כשיצאו לי להרצות בטד, זו הרצאה של פעם בחיים, רציתי להגיד לא. מה אני בטד, הילדה מדרום תל אביב, איפה אני בטד עם כל המי ומי שהיה שם, והאנגלית שלי שלא משהו. אבל אז אמרתי, שיר לי, תגידי כן, yes, במקרה הזה, ואז תחשבי לך, תגידי לזה, פשוט תגידי כן, ו... נצטגעתי על זה, לקחתי שתי מורות באנגלית, אחת מישראל, אחת מקנדה, למדתי אנגלית, הייתי יורדת כל יום לאוטו, במשך חצי שנה, עם תיאמי וכל הזיו, זה משננת ומשננת ומשננת, כי עם שלושה בנים בבית אי אפשר ללמוד, ולא ראיתי בעיניים, וזו הייתה אחת החוויות המדהימות שהיו לי בחיים, אז בבקשה תגידו כן, אל תפחדו ותעשו, תתעקבו מהספה, תנור, רצון לא מספיק צריך שיהיו פעולות כדי שיהיו תוצאות. כל מי שרוצה לשאול שאלות באהבה אני באמת נהנית לחלוק מהידע גם באתר שלי יש מדריך לבניית הרצאה המנצחת שבאתי מיטל מחולק באהבה יש רשימות פוצע אני לא מתקשרת אחרי זה לא כלום. באמת אני פה בשבילכם גם.
SPEAKER_02:וואו שיר לי תודה על שיחה מדהימה ושאת מביאה את כל האור הזה החוצה ותמשיכי לעשות טוב בעולם זה מה שאני מאחלת לך כי זה איכול לכולנו.
SPEAKER_03:אז אני אסמן, לא רואים אותי, אז אני אגיד תודה רבה, ואני אגיד לך תודה רבה להקשבה, ולשאלות המעניינות, ואני כל כך
SPEAKER_02:נהניתי איתך, ואני קוראה שנראה אתכם גם פנים מול פנים, ואמרתי לכם שנראה בתחיבור קלימס. בוודאות, אנחנו נמצא רגע להתחבק. תודה רבה. תודה,
SPEAKER_03:ביי.