אבא סיפור

פרק 4: הארנב הקשיב

• Matan & Emy • Season 1 • Episode 4

Share episode

אמי ומתן צוללים לעומקו של ספרה של קורי דורפלד "הארנב הקשיב”.
האם מדובר ביצירת מופת לילדים או בעוד ספר למבוגרים בתחפושת? מתן לא מתחבר, אמי מתרגש, והוויכוח – עסיסי כמו בורקס בשבעה.
על שבעה, אובדן, תרנגולות נרגנות, דובים עצבניים, קנגרואים קלפטומניים וילדים חמודים מדי בשביל העולם הזה.

וגם: למה אסור להרביץ לשולחן, איך להתמודד עם מוות, ולמה צריך לפעמים פשוט לשתוק ולהיות... ארנב.

אמי:

היי, מתן. היי, אמי. מה

מתן:

קורה? וואלה, הכל בסדר. אז מה, עוד פרק? עוד פרק. פרק מספר? ארבע. ארבע?

אמי:

בוא'נה, זה

מתן:

יפה,

אמי:

ארבע פרקים.

מתן:

על הערנב הקשיב?

אמי:

ערנב הקשיב,

מתן:

נכון. ואתה מחפש כותרת פיקנטית כזאת שלפני

אמי:

הפתיח? חייב, איזה טיזר כזה.

מתן:

אז אני אתן לך אותה.

אמי:

נו.

מתן:

אני לא כזה אהב על הספר הזה.

אמי:

אוקיי.

מתן:

אוקיי?

אמי:

פגעת? לא שונא, לא חר הספר, לא אהב עליו. אז אני אבוא לך בהפוכן, שזה ספר מדהים, ואחד היפים, ואחד האהובים עליי, ואנחנו, טוב, בוא נתחיל, בוא נתחיל ונראה כאילו מה

מתן:

קורה, בסדר?

אמי:

יאללה,

פתיח:

לחיים. לחיים.

אמי:

ארנבי קשיב. ארנבי קשיב. כתבה ועירה קורי דורפלד, וספר מ-2018. קודם

מתן:

כל, הפתיעות היא שהיא בת קורי. חשבתי שזה בן קורי.

אמי:

באמת שנכון, בראש היה לי שזה בן, לא יודע למה. אבל ראינו תמונה, זה בת, בוודאות. אבל תרגמה אותו מאנגלית גליה אלוני דגן, וזה ספר מהמם.

מתן:

והיא יצאה בשנת 2019. בהברית, ב-2019, כן. 2018 שנה לפני, תורגם לשפות רבות, הצלחה גדולה. בואו נעשה את הקציר מהיר. במהירות, היו שואלים אותך, מה זה ערנבי קשיב? מה זה?

אמי:

ילד. שבנה משהו והכל נהרס לו והכל נשבר לו והוא חווה רגע מאוד מאוד קשה. ואז באות מועמני חיות ומנסות להסביר לו מה לעשות ואיך להתמודד עם זה. אז אחת אומרת לו תעשה ככה, אחת אומרת לו תעשה ככה, אחת אומרת לו בוא נהרוס לכולם. ופתאום מגיע לו ארנב, חמוד, קטן, מתיישב לידו ופשוט מקשיב לו. ואז הילד מדבר, מדבר, מדבר, עובר משהו ומחליט לבנות הכל מחדש והכל נפטר לו.

מתן:

יפה, יפה. אוקיי.

אמי:

יפה. נו, זה אחלה סיפור, תשמע, אפילו בתקציר זה נשמע יפה.

מתן:

אפילו בתקציר לא זזת לי כלום.

אמי:

אבל בסדר, בוא

מתן:

נפתע. בסדר. אז יום אחד, טיילור החליט לבנות משהו. משהו חדש, משהו מיוחד, משהו מדהים. ואז אנחנו רואים את הדבר המדהים שהוא בנה.

אמי:

רק נתאר, הוא בנה חתיכת מגדל מהמם כזה, והוא עומד לידו גאה, מאוד מאוד יפה.

מתן:

כן. אתה יודע מה מעניין פה כבר, נקודה מעניינת? זה טיילור החליט לבנות משהו, הוא החליט לבנות משהו חדש, משהו מיוחד, משהו מדהים, ואז הוא היה גאה כל כך. טיילור לא בנה, הוא לא בנה. זאת אומרת, אומרים כי הוא החליט לבנות. יש פה עניין של החלטה, למה לא טיילור בנה? יום אחד טיילור בנה משהו מיוחד, למה טיילור החליט לבנות? יש פה

אמי:

משהו... אבל רואים שהוא בונה בעיור.

מתן:

נכון, אבל יש פה משהו שאני חושב שגם תתקבל עליו איזה קצת מענה בהמשך, של מה שקשור לעניין של החלטות בכלל, שעוד לפני פעולה. אוקיי? נחזור לזה נקודה. אוקיי, אוקיי, שמתי. שמתי בצד. שמורך בראש. יפה. כן. ובוא נתאר למי שלא רואה, מי שלא מכיר, זה הכל מאוד, קודם כל, קורי, לא דורי, קורי העירה את זה גם, את הספר, איורים באמת מאוד מאוד יפים, והכל מאוד לימבו לבן, זה

אמי:

מה שקורה. אבל אני רק אגיד שאם היא עירה את זה, אז אני חושב שאי אפשר לנתק בין האיורים לבין הסיפור עצמו. זאת אומרת, זה ניכר שהיא מספרת לנו את הסיפור גם דרך האיורים, כי היא התכוונה לזה. אז בגלל זה אני אומר שרואים שהוא בונה.

מתן:

נכון, אני מסכים איתך. נכון, רואים שהוא בונה, אבל תראה, יש פה בחירת מילים, אבל החליט לבנות משהו, וגם בסוף, אני אגיד,

אמי:

לא סתם. לא, לעניין של החלטה יש פה משמעות חד משמעית, נכון. ואז, מה קורה? אבל אז פתאום, בלי שום סיבה, ואנחנו רואים מקלת עורבים, או מה שזה לא יהיה, מגיעה משום מקום, ומשמידה את המגדל שטיילור בנה. הכל התרסק. אגב, הבן שלי מפחד מהאיור הזה, והוא לא אוהב אותו. נכון, אבל אורבים זה גם סוג של סמל, זה מייצג משהו. באורבים יש איזשהו מימד של חרדה, של פחד, של אסון. חיה די עם הלחיצה, בטח להקת אורבים.

מתן:

נכון. ומה שיפה פה, שזה גם פורס מז'ור.

אמי:

נכון, משום מקום. אף אחד לא אשם, שזה הקטע הכי חשוב. אין אשמה פה. הכל התרסק. ואז מתחיל החלק היפה. התרנגולת הייתה הראשונה ששמה לב. עכשיו, אני לא יודע מה איתך, אבל אני, כשאני מקריא את זה, הקטע של הקולות פה הוא קריטי בטירוף, זה ספר של קולות. אז התרנגולת, היא נכנסת ואז היא אומרת, מה היא אומרת? טק טק טק, קו החבל! אני כל כך מצטערת, מצטערת, מצטערת, שזה

מתן:

קרה. רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה עושה פה גדלת ראש יפה, אבל מה אמרת עכשיו? תחזור על התרנגולת?

אמי:

פק פק פקה.

מתן:

לא, על ההתחלה שלה? צק צק צק, כמה חבל. אה,

אמי:

צק צק צק,

מתן:

כי

אמי:

כתוב פה צד עיכוף. נכון, נכון, כתוב צק צק צק, שהתרנגולת לא עושה צק צק צק, אבל סבבה. כן,

מתן:

עכשיו תגיד, תגיד, באמת, תכלס, תמיד אתה עושה?

אמי:

כן,

מתן:

כן. לפעמים, כאילו, אין ליכוח. לא, אבל צק צק צק, כמה חבל, לא רגע רגע, אתה רואה? לא, ברור שאני חייב לעשות איזה מהלך, אבל תרנגולת אני לא אוהב, וגם לא אוהב את הספר, אבל לא, סתם, אוהב את הספר, אבל צק צק צק, כמה חבל, אני כל כך, אני לא, אין לי כוח לעשות קולות גבוהים, אתה מבין? אני אוהב את הדוב. הדוב, תן לי את הדוב, שמור לי את הדוב,

אמי:

סבבה? אני אוהב את התרנגולת, כי היא גם, היא מייצגת כאילו משהו... היא חמודה כזה, כאילו יש לה כוונה, מה זה טובה?

מתן:

קודם כל, היא לא חמודה, היא תרנגולת מעצבנת, וסתכל גם, בוא נדבר, נדבר, נדבר, על זה צק צק צק, אבל לטיילר לא היה חשק לדבר, והתרנגולת הלכה, שים לב איך היא הולכת, היא הולכת כועסת. נכון. ואז מגיע הדוב, ועדוב, תן לי לעשות עדוב. אז שלך. גראר, כמה נורא. אתה בטח כל כך כועס. בוא נצעק ביחד. גראר. ועכשיו אני אגיד

אמי:

לך... שכחת את

מתן:

הגראר. אבל טיילור לא היה חשק לצעוק, ועדוב הלך. קיצור, אנחנו... אוקיי, מה שקורה...

אמי:

לא, אבל אתה חייב להקריא את זה. אבל טיילור לא היה חשק לצעוק, ועדוב הלך.

מתן:

יפה.

אמי:

אתה חייב לשים פה, כי זה הפער בין ה... אבל טיילור...

מתן:

יפה, יפה. יש פה סטורי טיילינג טוב. יש פה סטורי טיילינג, זה חשוב. מה שיפה אבל, זה כאילו, אתה רואה כל חיה מגיעה עם הסטריאוטיפ שלה, בסדר? ואגב, דוב זה סטריאוטיפ מאוד מתעתה, כי דובים זה דבר חמוד הרבה פעמים. כן, עד שהם טרפים אותך ואוכלים אותך. בדיוק, ואגב, לא סתם יש אנשים אובססיביים בעולם שאוהבים כזה דובי גריזלי, ואז הם נטרפים ו... נכון. כן, אז נגולת, אבל פטפטנית, צק צ עדוב רוצה רע,

אמי:

עדוב רוצה ש... עדוב כועס,

מתן:

ואז עמוד אחרי זה מגיע אפיל,

אמי:

שאפיל אומר, בום בום בום, אני יכול לתקן הכל, אנחנו רק צריכים להיזכר בדיוק איך כל החלקים היו מסודרים. הוא מגיע על תקן החכם,

מתן:

בוא נפטר הכל. עכשיו, מה זה בום בום בום? סתם ש... מה? זה פיל, הולך. בום, בום, בום, אני יכול לתקן הכל. אבל בום, בום, בום, זה משהו מאוד כוחני ועצמני כמו הדוב, וזה לא מתאים לדמות של הפיל פה. נכון. הפיל פה הוא בעל תקן, החיה, בספר זאת החיה הכי חכמה. נכון. בדרך כלל שואל, נגיד, הוא מאוד חכם, אבל זה מתקשר לארמומיות, כאן אפיל הוא פשוט חכם, והוא אומר, בוא לזכר, ונתקן איך כל החלקים שהיו מסודרים בדיוק, אבל לטיילור גם לא היה חשק להיזכר, וגם אפיל הלך, וגם אפיל הולך באווירה קצת אי שמל

אמי:

בון, בסדר? ועכשיו אנחנו מגיעים לחלק של החיות, שזה כאילו מרגיש שקצת שם פסט פורוורד כזה, לא לנו כוח לעבור אחד אחד.

מתן:

שזה אני חייב להגיד לך, תודה. תודה קורי. תודה קורי. בגלל זה אני אומר, היא ידעה מה היא עושה. כן. היא יכלה להמשיך עם עוד חיות, ולהעביר אותך את זה עם עוד דמויות. אבל היא דופקת לך ארבע בעמוד, וסדרת אותך, וגם חיות שכיף לך. ידע, יש את הצבוע שצוחק, בת יאנה תומנת את הראש, קנגר ונחש. תגיד, איך אתה עושה את הצבוע שצוחק?

אמי:

בוא נצחק

מתן:

על זה. יפה. הנחש הכי כיפי. נכון. תעשה את הנחש.

אמי:

בוא ננסה להרוס למישהו אחר.

מתן:

יפה מאוד, יש לו רייש יפה. עכשיו רגע, אם כבר אנחנו פה, מה, קנגרו? מה הסטריאוטיפ על קנגרו, סבבה? יש בכל אחריות, תחשב מדויקות. מה הקנגרו קשור לספר? בוא, תגיד לי מה אתה, מה הסטריאוטיפ, למה? אז אני אגיד לך למה. כי הקנגרו, זה קודם כל זאת אמא, והגיעה פאקינג עם הבן שלה, והיא יודעת בתור קורי, שהיא ידעה לסדר לנו, ספר מותאם כמו כפפה להורים, שהיא יודעת גם זה, היא אומרת לך, שיש בלגן, תעיף הכל. היא יודעת מה זה להיות עורב בסוף יום, כשאתה מסדר את הצעצועים, ואתה כאילו, לא אכפת לך בכלל, מה שייך למה, אתה במקרה הטוב, ממיין את זה לחומרי גלם. עץ, פלסטיק, מייל. זה

אמי:

משקטה. אבל תסתכל בציור, יש פה קצת קטע, היא נראית כאילו, היא אומרת לילד שלה, תקשיב, תאסוף את הלבנים, תבין, יבנה בבית. קצת גונבת לו את זה, ואומרת לו, אוי ובוי, איזה בלגן, בוא נשחק הכל ביד יפה. אז קצת עושה עליו פה איזה

מתן:

קומבינה. כן, כן, גירו את קלפטומנית.

אמי:

כן, תמיס, תמיס, תראי, גם חייכת אליו בזמן שהילד

מתן:

מאמיס. יפה, הבנתי. אוקיי.

אמי:

בקצור, כולם הולכים,

מתן:

וטיילור... אבל טיילור לא היה חשק לשום דבר, וכולם הלכו, ואז שים לב גם הצבוע שהוא הולך, הוא נשאר בדמות, הוא צוחק

אמי:

עדיין. נכון, והנחש. וטיילור נשאר לבד. טיילור ישב בשקט, ואפילו לא שם לב שהערנב הגיע. עכשיו מגיע לו איזה ערנב שהוא... כאילו, דרך א� ניקח שהוא אליהם. הוא מגיע, הוא מתקרב אליו, הוא כזה נוגע בו, מתיישב לידו, עד שטיילור היה יכול להרגיש את גופו החמים.

מתן:

כן. אמרתי שאני לא אוהב על הסרפר הזה, בסדר? אני תכף אפרט גם למה, בסדר? אבל זה רגע באמת יפה, גם אתה באמת לא יכול, גם אם אני ואתה, בוא נגיד ככה, אנחנו באמת ברמה מתקדמת של הקראת ספרים, בסדר? ניכר פה, אנחנו משקיעים פה בדמויות, יש פה זה. כל הורה גם ברמה של מתחילים א', ברגע הזה היא העת שנייה את הקריאה שלו. וזה רגע יפה. זה רגע יפה, השנייה הזאת של... ואפילו לא שם לב שהערנב הגיע, והיא עושה לך פאוזה יפה כזאת בעמוד, אבל הוא התקרב אליו, והתקרב עוד קצת. יש פה רגע באמת

אמי:

קשור. נכון. וגם תסתכל על האיורים, האיורים משתנים קצת.

מתן:

נכון.

אמי:

פתאום יש הרבה איורים, האיורים עוברים מדף לדף.

מתן:

כן, למרות שלא קורה הרבה בכלל. יש פה רק ערנב

אמי:

שמתיישב. זה בשקט, הכל

מתן:

שקט.

אמי:

הם ישבו יחד בשקט, עד שטלור אמר, תיש

מתן:

הארנב הקשיב. ותראה איזה יופי, עכשיו אני שם לב לזה, אתה יודע, אני שמתי לב לזה לפני. יש לטיילור פה לחלוחית. נכון. יש לו דימה קטנה, שמתי לב לזה? הוא מתחיל לפקות, נכון. איזה חמוד, איזה ילד חמוד.

אמי:

כן, הוא באמת ילד חמוד, טיילור. כן. והארנב הקשיב כשטיילור דיבר. הארנב הקשיב כשטיילור צעק. הארנב הקשיב כשטיילור נזכר, כשהוא צחק. הארנב הקשיב כשטיילור תכנן להתחבל, לזרוק הכל ודי, להרוס למישהו אחר וכל הזמן הזה הערנב נשאר ולא הלך.

מתן:

יפה, עכשיו מה היופי שהוא יעובר את כאן,

אמי:

כל הדברים שאחריות

מתן:

אמרו לו. כן, בדיוק. פתאום טיילור עושה את כל הדברים האלה, ממש ברצף ההופעה שלהם, בסדר, נזכר וצחק והתחבב, להרוס למישהו אחר, אגב, מה שיפה בלהרוס למישהו אחר, לרגע בהופעה תורח שוב, הערובים מגיעים מאחוריו. נכון. שכאילו, הערובים הם סוג של משהו רע שקורה, אבל בכל הזמן הזה הערנב נשאר, הערנב היה אחלה של... ספוג לכל

אמי:

הדבר. כן, לפרוק את כל הדבר הזה. ואז כשהגיע הרגע הנכון, הארנב הקשיב כשטיילור תכנן לבנות הכל מחדש. אני מוכן להתחיל, טיילור אמר, וזה יהיה מדהים. סוף הספר. והארנב נשאר איתו, דרך אגב. כן, כן. הוא אימץ את הארנב. כן. אז זה הספר.

מתן:

זה הספר, ו... פה באמת נחשוב, עכשיו השלב שאני אסביר לך למה אני לא אהב על הספר, כי אני אגיד לך על מה לדעתי, הספר. הסיבה שאני לא אהב על הספר הזה, כי זה ספר שהוא ספר למבוגרים, הוא ספר להורים.

אמי:

אני לא מסכים.

מתן:

נכון, תכף, אוקיי, אני, אוקיי, דבר. הוא, יש פה אלמנטים כיפים לילדים, נכון, אבל אצלי בבית הוא לא מהספרים שמבקשים ממך לקרוא. ואתה יודע מה? זה טוב שאנחנו מביאים אותו כקונטרה, שנייה אחרי, אריה שאבטות. כי הוא בול תמונת נגטיב של אריה שאבטות. כי אריה שאבטות הוא סיפור של ההורים, יראה... רדוד, אידיוטי, כמו שהקראנו ביקורות, אבל הילדים אפים עליו. וכאן יש סיפור של ההורים, הוא נראה, אוי, זה מקסים, זה יצירת מופת, אבל הילדים לא אפים

אמי:

עליו. אבל לא, אבל בסדר, אז אתה נופל בפח של כאילו, סבבה, אם ילד נורא רוצה משהו, אתה יודע, הילדים גם אוהבים מתוק, והילדים גם אוהבים זבל ביוטיוב, והילדים אוהבים הרבה דברים שבו, זה פח זבל, וזה לא חוכמה לתת להם, אני לא אומר שהרייתות זה פח זבל, שהרייתות

מתן:

שאהבתות, אבל אני אומר... קודם כל,

אמי:

אני אוהב מאוד גם את הדברים זה לא אומר שזה טוב להם, זה לא אומר שיש בזה איזשהו ערך. אז ילדים בסוף נופלים בדברים שנורא קלפתות אותם, כי הם טיפשיים, או כי אין בהם איזשהו ערך מוסף. אז בספר הזה יש, ואני חושב שילדים מקבלים ממנו הרבה, גם אם הם פחות... מתרגשים מכל הדברים, אבל בסוף יש פה מוסר הסקל מאוד מאוד יפה, והם יכולים ללמוד מזה משהו, בייחוד אם אתה יושב ומדבר איתם גם אחרי זה, בדיוק,

מתן:

עכשיו אתה יושבת לדבר איתם אחרי, מה אנחנו בשיעור חינוך, תן לקרוא סיפור, עכשיו עזוב, זה לא סיפור טוב, זה לא סיפור טוב, אתה יודע למה? כי הוא מאוד זחלתני, והוא, מה? הוא ממש לא זחלתני, מה? כאילו, למדנו, שנינו למדנו כל נועה, בסדר? דיברנו על זה, למדנו את הסרטאות, בסדר? מה הבסיס של סיפור? בסדר? רצון, מכשול, ולפעול, פעולה. מה הפעולה שהגיבור פה עושה? מה הוא עושה? הוא כל הספר יושב. מה הוא עושה? גם הערנף שמגיע לא עושה כלום. אין פה פעולות.

אמי:

אין פה פעולה. לא נכון. יש פה מיליון פעולות שהוא עושה. מה

מתן:

הפעולות שהוא עושה?

אמי:

הוא קודם כל מקבל החלטה. לבנות

מתן:

משהו. איפה הפעולה?

אמי:

יפה, איפה הפעולה? קלאסי ספר.

מתן:

תצביע לי לפעולה. איפה הפעולה?

אמי:

ואז מתחילים לבוא אחיות, ומתחיל איזושהי דינמיקה.

מתן:

גם אחיות לא עושות כלום, וגם הוא לא עושה

אמי:

כלום. יפה, אבל מתי הוא עושה? מתי? כשהוא יוצא מעצמו, הוא עושה. וגם אז הוא לא בונה. אני אגיד לך מה הבעיה היחידה פה, שבאמת שכאילו סיפורית היא בעייתית, באמת האקס-מקינה הזה, שזה נפל לו משום מקום, אוקיי? הגיע משהו הרס לו את הזה, בלי שאנחנו יודעים מה זה, זאת אומרת, אין

מתן:

משמעות. זה רגע יפה-יפה, אגב.

אמי:

זה רגע יפה. לא, אני מדבר איתך כאילו, אם אתה מדבר איתי על הסיפור הקלאסי, מה הבעיה באיזה?

מתן:

זה לא סיפור סוחף. זה סיפור שאתה, בתור הורי, וגם אני, מאוד מתחברים למסר שמאחוריו, וזה עושה לנו טוב, באמת, זה עושה לנו טוב. למה? זה קצת כמו ההלכימאי. אני לא סובל את הספר ההלכימאי. הוא כאילו אומר מלא דברים שכיף לך לשמוע, ווואי,

אמי:

איזה יופי. סבבה, סיחרה של סיפור. לא תחשוב, הוא בנה משהו, מיוזמתו, הוא בנה משהו מדהים, וזה קרס לו, זה משבר גדול לדמות, ואז בסוף היא מקבלת החלטה, שנהיה שקט פתאום, והיא מקבלת החלטה, לעשות את כל הדברים האלה, והיא מתחילה לצאת, והוא מתחיל לחוס, והוא מתחיל להגיד, אני ארוס למישהו אחר, אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, הוא מתחיל לאבד את הדבר הנורא הזה שהוא עבר, ובסוף מה הוא עושה? שזה הדבר הכי יפה, הוא מחליט לבנות מחדש. הוא לא הולך להתעסק בשיט שלו, והוא לא הולך, הוא לא הולך ומשיך לפקות על, עשו לי, שתו לי, דפקו לי, עשו לי, לא. הוא אומר, אני אבנה מחדש. הוא מאבד את הזה, והוא מחליט לצאת. בגלל זה אני חושב שזה מדהים לילדים, המסר הזה.

מתן:

נכון. בגלל זה אני אומר, זה לא זה. אגב, הקבלה לסרטים וכאלה, זה כאילו, הספר הזה הוא כמו, הוא אהוב המבקרים, אפס קהל. אוקיי? אריה שאהבתות, סנו, זה סרט בורקס. זה סרט בורקס לשחרר את שולי.

אמי:

בסדר? שהקהל שובר עכשיו את ה... לא ניכנס ל... אז זה בידור זול.

מתן:

עכשיו אני מסכים. אבל אני אומר, אנחנו צריכים הספרים הבאמת טובים. אין איפה שהוא באמצע שם. אין איפה שהוא באמצע.

אמי:

הם אגם וגם. אני מסכים שזה ספר שהוא קצת יותר הארדקור במקום של מסרים. אבל עדיין המסר שלו לילד מדהים.

מתן:

אוקיי, אז מה הספר לדעתך?

אמי:

הספר לדעתי הוא על התמודדות עם משבר, התמודדות עם אובדן, התמודדות עם רגע מאוד נמוך בחיים, שלאו דווקא מישהו אשם בו. אתה יכול גם להאשים אחרים, לפעמים יכול שמישהו אשם, אבל זה לא באמת משנה. והיכולת שלך לצאת מזה, ותמיד יבואו כל מיני, ויגידו לך, אני ממש,

מתן:

כאילו, אני תמיד אוהב את הדוב, אני ממש טים דוב, אני אוהב שקורה משהו, ביי לי, כן, גם, אתה יודע מה? אתה יודע מה? הנה, סימנתי לי את הנקודה הזאת, באמת, שהדוב בא, ואומר לו, בואו נצעק ביחד. נכון. יצא לך פעם לצעוק.

אמי:

זה עושר

מתן:

אליי. לצעוק באוטו, שאתה עצבני על מישהו, ואתה פורק, ואתה... תכף, אני עושה את זה המון. אני עושה את זה המון. זה מדהים. אני גם מדבר על צעקה לצורך הצעקה.

אמי:

לצעקה, אתה יודע, בקטע של פשוט להוציא, להיות צרוד. אני ככה לפעמים, אני כל כך אוהב, שמישהו נותן לי את הלגיטימציה, לצעוק עליו ולקלל אותו, שבא לי להודות לו. זה כאילו הזדמנות לפרוק. נגיד אני הולך ברחוב, ואני בא לחצות מעבר חצייה, ולא עוצרים לי. אני אומר, איזה שניתנה לי הזדמנות עכשיו לפרוק את כל העצבים שלי מהשבוע. ואז אתם מתחרקים

מתן:

בסוף כזה.

אמי:

האמת שסיפור יפה. פעם, בעצבה, הייתי, היה לי ראשון צבאי ונסעתי בקנגו. אני עולה לכביש מהיר, ואז היה לי נתיב השתלבות. ומגיע איזשהו מישהו עם מרצדס מאחוריי, והוא מצפצף לי. ואני נכנס לאט למסלול השתלבות כזה, ואתה יודע, מסתכל שלא מגיע לי בפועל וזה. ואז הוא חותך אותי. ואני עושה לו עם היד... מי שאתם לא רואים עכשיו, אני עושה לו כזה, כאילו, מה הבעיה שלך? מה הבעיה שלך? מנהר בעיה. בצועק. נועה

מתן:

ישראלית.

אמי:

כן. הוא מסתכל עליי, והוא התחיל כאילו לדחוק אותי לשוליים. ואני מסתכל עליו, ואני כאילו באותו רגע מתחיל קצת להילחץ וזה. סתם, סתם, סתם. כן, ואני כזה, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא אני אומר לו, לא, אני הרתי עם היד, אמרתי כאילו, מה אתה רוצה? אז הוא אומר לי, אתה דיברת לא יפה. אני אומר לו, לא, אני לא, עכשיו, אני נבועל. ואז הוא אמר לי את המשפט, אם לא היו לך מדים, הייתי דוקר אותך עכשיו. אתה לא יודע מי אני. הוא חזר לאוטו ונסע. וואו. כן. מאותו רגע יש לי קצת טראומה מלדבר לו יפה בכביש, ועובדה שאני די ממשיך לעשות את זה.

מתן:

ממש. אני גם לפעמים עושה את זה, וכן, זה סיכון מחושב. זה באמת, זה יכול... לפעמים ינבל מה לפעמים מסבכת אותי, אגב. באמת? כן, פעם, נגיד, בתחנה דלק, מישהו לא זז.

אמי:

כן.

מתן:

וכזה חסם לנו את הנתיב, ונראה לי הוא גם ישן. כאילו, בכלל, הוסיף את הזה. וינבל פתאום, יאללה, שהיא עושה כבר בום, מצפצפת במקומי. עכשיו, אני קלט איתה בן אדם, והוא מסתכל עליי, ואני איזה כן, כן, כן. וזה היה, כאילו, אמרתי, יופי, אני עוד, אתה הורגת אותי. יופי. בדיוק, אתה צריך לדעת מתי לעשות את זה, איך לעשות. נכון. אבל כן, זה

אמי:

ממש... אני רק רוצה להגיד, אותו זה שדיבר אליי ככה, ועצר אותי בכביש, אם אתה שומע את הפודקאסט, אז שתדע שממש כאילו, נחרטת לי בזיכרון. אני ממש זוכר אותך. יש לי תחושה שאתה לא מאזין לפודקאסט. אולי אני סתם עכשיו כאילו, מאפיין אותך באיזו צורה לא פרית, אבל...

מתן:

אז עצינו להפתיע אותך. דוד. די, אני לא מאמין. יואו אז תראה, בגדול, החלק הכי יפה בספר זה הלהקת עורבים הזאת שמגיעה, שאגב, הצבע הסגול, אתה קראת על זה שהיא אומרת? לא. כל הספר עולים בו לבן, ויש רק שלוש פעמים שיש את הסגול הזה, שהוא בונה את הדבר המדהים, שעל עורבים מגיעים, ובסוף שהוא רק מתכנן את הבניין החדש, והוא אומר שזה יהיה מדהים, והוא יותר... מה? מה זה מייצג? היא רצתה להבליט, היא מאוד כאילו בענייני האיורים וכאלה, והיא רצתה להבליט את הרגעים לעשות אותם קסומים, והיא טוענת שהסגול זה צבע שהוא מאוד נדיר בטבע. איי, שאין כמעט סגול בטבע. אז ממש, היא חשבה על כל דבר, וזה באמת יפה, וזה באמת רגעים כאלה. אז הרגע האהוב עליי, זה הרגע עם העורבים האלה, וזה כאילו, בלי שום סיבה, מה שהוא קרא. וזה החיים. ולילדים, יפול המגדל, אבל למישהו מבוגר, גם יפול מגדל שלו. מה הדבר הכי נורא שאתה יכול לחשוב עליו? עובדן. עובדן של מישהו קרוב. זה ישר זרק אותי לשם,

אמי:

אבל אני חושב שזה אפילו אומר יותר מזה. זה לא משנה למה זה קרה. גם אם יש גורם, זה לא משנה. זה קרה. אתה צריך עכשיו להתמודד עם הסיטואציה. אתה יכול לחפש השמים עד מחר. אתה יודע, זה כמו שהנחש אומר, בוא נהרוס למישהו אחר. אתה מכיר את זה הרבה פעמים, וזה חרפן אותי, שנגיד ילד מקבל מכה מהשולחן, ואז מה אומרים לו? לא קרה כלום. לא? בוא נרביץ לשולחן. אוי, זה נורא. נורא. עכשיו, מה השולחן עשה? נכון? זה כאילו, בוא נחזיר לשולחן, כי השולחן פגע בך. עכשיו, אתה ילד, אתה התנגשת בשולחן. זה בטח לא אשמע את השולחן, ובטח גם כנראה שהשולחן לא יכול להיות השם. אבל כאילו מלמדים של דבר ראשון, בוא נחזיר לו, הוא השם, בוא נקה בו, בוא נפרוק את העצבים על משהו. וזה... פה הטעות, כי צריך להבין שזה בכלל, עובדתית כרגע קיבל את המכה.

מתן:

אה, ברור, אבל אתה מדבר על מכה משולחן, אני מדבר איתך על מוות של מישהו קרוב, אני מדבר איתך על אסונות, זה העניין. נכון? עכשיו לילד הדבר הזה זה האסון, ובגלל זה זה איפשהו כן נותן את השיעור הראשוני זה לחיים, אבל

אמי:

זה באמת מאוד... שילד זה נופל או משהו שהוא בנה. נכון. חסום

מתן:

מבחינתו. עכשיו, אתה אומר, חייב להתמודד. גם אם תתמודד או לא תתמודד, החיים ממשיכים. כאילו, אתה לא תתאבן. וזה שם, זה ישר זרק אותי לשם. ואז באמת שקראתי את הרעיון איתה, אני אגיד לך מה אני קראתי, שהיא אומרת שהיה איזה שתי חברות שלה שחוו אובדן. חוו אובדן באותה שנה, והיא ממש ניסתה לעזור להם, והייתה מאוד חסרת עונים. היה כנראה משהו קשה, כן? והייתה מאוד חסרת עונים, וכזה זה הטריד אותה. ואז היא נזכרה בחבר שהיה לה בקולג' שאולי זה מה שקראת. איזה חבר שהיה לה בקולג' שהיא אומרת שהוא חווה גם אובדן אז בזמנו. והוא סיפר לה שאנשים כל כך הכעיסו אותו. שכל הזמן ניסו להגיד להם כל מיני פרשנויות ומה לעשות ותדבר על זה ותכעס וזה פסר שאתה ככה. והוא כאילו אמר תעזבו אותי בשקט. והיה לה משפחה שלו איזה חוות ארנבונים, והוא הלך לארנבונים, והרנבונים היחידים שנתנו לו לפרוק את זה, ושעזרו לו. ואיכשהו היא חיברה את זה לזה, והיא אמרה, עצם זה שאני עם החברות שלי עכשיו עוזרת להם, וכן, זה בא מהמקום הזה, שאלה עובדן, שאלה בוא נקשיב.

אמי:

אם נלך למקום של עובדן, אבא שלי נפטר כשהייתי בין 20 ומשהו, 21. ואני לא שזוכר בשיבה, שה... באו מלא אנשים וזה, ושמנו בבית, וכל אחד בא עם ה... אתה יודע, עם התורה שלו, ומה צריך זה, ואני לא זוכר שכך מישהי אחת באה אליי ואמרה לי, יהיה לכם כל כך קשה בלי אבא. יופי, תודה לך. אבל אני מסתכל, עכשיו אני יודע שהכוונה טובה. אבל תשתקי, כי זה לא עוזר בכלום. ואתה מרגיש באיזה שלב שאתה מתחיל לנחם אחרים, זאת אומרת, הם באים ואתה צריך איכשהו להכיל אותם. ודווקא מה שעזר לי הכי הרבה, זה פשוט רגע להיות בסיטואציה. באמת רגע, לשבת עם עצמי, או לשבת בשקט, וכאילו רגע להקל ולחוות. בסוף, אתה יודע, זה הדבר שנותן לך את האפשרות להתמודד עם

מתן:

סיטואציה. לא, אבל כאן, מה הקטע גם? זה נותן... הוא אומר לך, הספר במילים אחות, תהיה ערנב. אוקיי? טיילור לא היה יכול להתמודד עם עובדן אם לא ערנב. נכון. אז אם כבר המסר שהספר מעביר לך, וזה גם מה שהיא אומרת, אגב, ראיתי שהיא מכירה את זה לילדים, שהיא אומרת להם, תהיו ערנב, תהיו ערנב, תלמודו לזהות את זה. קודם כל, זה הרבה אחריות על ילדים בזמן הזה. אז זה יותר להורים. בסדר? בגלל זה אני אומר, זה ספר להורים. אז אני מרגיש... האל שלך חווה מיליון פעמים. רגעים כאלה, מתסכלים ונוראים במהלך היום, ואז הוא צריך שאתה, אבא שלו, או אמא, תהיה ארנב. בגלל זה אני אומר, זה ספר

אמי:

להורים. לא, אבל הילד לומד מטיילור משהו.

מתן:

נכון.

אמי:

אני חושב שזה, כן, זה מה שיפה פה לדעתי. שהוא בסדר להתנהג,

מתן:

קודם כל, כל אחת מהחיות, איפה שהוא זה לגיטימי, כי בסוף הוא מאמץ מהם משהו.

אמי:

מתי הוא מאמץ מהם? אחרי שנותנים לו רגע את האפשרות לשבת ולשהות. נכון? לשהות שנייה בדבר, ואז הוא נפתח. לצורך העניין, ההרנבה זה גם יכל לא להיות קיים, כן? ההרנבה זה פשוט, זה יד מלטפת שמגיעה, והיא רגע מלטפת את טיילור, ויושבת שם לידו. ממש לא,

מתן:

ממש לא. זה מישהו שישב שם הרבה זמן, קודם כל יש פה אייף קטע יפה, שהוא מאוד מכבד את החלל שלו. לא חודר לו לאשר לזה. נכון, הוא מתקרב לאט לאט. הוא מתקרב לאט ויושב שם, והוא הרבה זמן שם, והוא נוגע בו. זה עניין של, אתה יודע, אתה לא תסחיל על כל בן אדם שרק יבוא, תתחיל לפרוק את סיפור חייך. רק למי שבאמת יראה לך שהוא משיב, שהוא מוכן, שהוא איתך, וגם הערנב עבר איתו את כל הדברים הפחות טובים שהוא אמר, והוא עדיין נשאר. אתה דיברת על שיבה, זה אחד הדברים הראשונים שלשם, זה זרק אותי. יש פה שיבה. שיבה, זה דבר גאוני, אני חושב. ממש. השנייה לפני השבעה, יש פה גם, כמו שכהלת אמר, כל סיפור אין חדש תחת השמש, כל דבר עשו כבר פעם, כתבו את זה כבר. אני לא יודע אם אתה למדת בתיכון על יגון של אנטון צ'כוב. בוודאי. ספר משנת 1886. אתה זוכר את הסיפור? בטח. מה? זה עם האגלון. כן.

אמי:

שהבן שלו מת. כן. והוא רוצה לספר לכולם. על הבן שלו ואף אחד לא מקשיב לו.

מתן:

ומי בסוף מקשיב לו?

אמי:

הסוס.

מתן:

הסוסה שלו. נכון? חיה. והוא ממש מנסה לפרוק את זה. עכשיו מה? יגון, צ'כוב, הוא גוי! לא יושב שבע על הבן. נכון. היה יושב שבע על הבן. בוא תשמע מה יש בהלכה. בסדר? בהלכה. מתוך זה מסכת... כן, ממש ראיתי את הדבר הזה. תלמוד בבלי, אחרי זה זה גם מובא בכל מיני משנה והרמב״ם. אבל יש הלכה שאומרת, אם אתה הולך לנחם, אתה לא מתחיל לדבר עד שהאבה לא מדבר. בסדר? אין מנחמים רשאים לומר דבר... עד שיפתח עוול. זאת אומרת, האישה שבאה ואמרה לך, אה, יהיה לכם קשה. סתמי. חד משמעית. זה העניין. הוא אומר לכם, תלכו לשבעה, תהיו ערנבים. עכשיו, זה מבוסס, בעצם, אין מנהגי עוולות, אין חוקים על עוולות במקרא. יש, בעצם מפרשים על דברים, אוקיי? זאת אומרת, העניין של השלושים יום, והשבעה, שלושים ימים בני ישראל התאבלו על משה. אז זה נקח משם. וסיפור יוב, יוב אתה מכיר גם, בן אדם צדיק שעשו עליו נישואים, הסתן ואלוהים, לקח לו את החיים, בסדר? באו אליו שלושה חברים, הם ראו את גודל הכאב שלו, תודה רבה.

אמי:

תודה יואל. מנסה באמת לשתוק, בלי ש... לא הכרתי את המנהג, אני לא... אבל שמתי לב שזה פשוט פתאום פותח לאנשים, הם מתחילים לדבר, וזה יכול להיות על כל דבר, זה לא... מדהים. אתה יודע, הייתי בשבעה של מישהי שעבדה איתי, ואבא שלה נפטר, ורוב הזמן פשוט דיברנו על העבודה. פשוט נתנו לה... אתה יודע, נתתי... עכשיו, זה קורה באופן טבעי, אבל אתה באמת רואה, ואז מדי פעם יש איזה כזה... עושים רגע עיגול בשיחה, ופתאום מתחילים לדבר על אבא שלה שנפטר, או משהו כזה, או איך זה קרה, אבל זה בא ממנה. וזה...

מתן:

קודם כל, אתה עברת את זה, ואתה יודע מה זה להיות טקט, ואתה מאוד כאילו בא מנוסה.

אמי:

אני גם יודע ששום דבר שאני אגיד לא באמת יעזור. נכון. זאת אומרת, זה שאני אגיד לה, תהיו חזקים, זה שאני אגיד לה, הכי טוב שהוא לא סבל. יש איזה

מתן:

בדיחה בין חברים שלי שהיינו בתיכון, אז אחד החברים, הם הלכו לשיבה של איזה מישהי מהכיתה שלהם שנפטרה, וחבר שלי הוא כזה מצחיק, הוא לא רגיל לבוא לאירועים מבאסים. ואז הוא כזה, יצא לו צעקה, משהו לא מוסבר, של הכל עבר! הכל עובר. ואז יש חיקוי עד היום על הכל עובר. כאילו זה, אתה יודע, הוא מסכן, הוא רק רצה לספק משהו, אבל אין לך את הדבר. והמסך החשוב הוא עדיין לא לוותר על זה. ללכת, עד כמה חשוב, כל פעם שהייתי הולך לשיבה ואני מתלבט, לא נעים ואני לא כל כך בקשר ולא זה, ואתה הולך.

אמי:

זה אחריות. לבוא לשיבה זה

מתן:

אחריות. גם לבוא לשיבה, אבל גם כשאתה חוזר הביתה מהשיבה, אתה מרגיש... משהו טוב, שעשית משהו טוב וכמה זה חשוב, ובאמת זה כאילו תהיו הערנב, תלכו לזה, אבל תשם לב שאנחנו מדברים על ספר ילדים וגם נדבר על שבעה, אוקיי? אבל זה חלק מהחיים. יפה, אבל זה פאקינג ספר על שבעה.

אמי:

זה לא ספר על שבעה, זה לא ספר על שבעה, זה ספר על בסוף, אתה יודע, ילד, ילדים חווים המון דברים, ודברים שבשבילם זה סוף העולם, שהם תופסים אותם כסוף העולם, יכול להיות שלנו מהצד זה נראה כמו, אתה יודע, כמו שהתרנגולות אומרת, מה קרה? מה קרה? אני מצטער, אוי, מה קרה? אתה יודע, כאילו, ואנחנו, בשבילם זה באמת כזה גדול, ומספיק שפשוט נקשיב להם, ונשמע

מתן:

אותם. מי יקשיב להם? מי?

אמי:

אנחנו, ההורים. אבל, אבל, אבל, לא רק. ילד שומע את זה, קודם כל, ילדים ששומעים את זה גם יכולים להבין שבשביל חברים שלהם, אוקיי? הם צריכים להיות ערנבים. נכון. ולהקשיב להם, וזה בסדר. ילדים עושים את זה באופן טבעי הרבה פעמים. ואני רואה את אדר, את הקטן שלי בגן, הוא לפעמים בא ואתה רואה ילדה עצובה, הוא שואל אותה כאילו, הוא ברגע להתיישב לידה. הם כאילו באופן טבעי, הם דואגים אחד לשני, זה קורה.

מתן:

כן, כן, מאוד חמוד, יפה.

אמי:

אבל יותר מזה, אני חושב שהסוף של הספר דווקא, זה שיעור מדהים לילדים. נפל, קרה, התמודדת, עברת, מתחילים עוד פעם. ולא חסר אנשים, הם נתקעים במקום מסוים, בכעס מסוים, ממשיכים לחיות אותו, ולא מתקדמים הלאה. וזה קישור שחשוב. אם הם

מתן:

קוראים לספר טיילור שהתגבר. אבל זה על זה. זה ספר להורים. נסכים לא נסכים. זה גם טוב. אבל אני אגיד לך באמת. יש משהו גם בסיטואציה הזאת. שאנחנו עושים עליה את ההסקט הזה. של הקריאה לפני השינה. שאתה עבר את היום קשה. הרבה פעמים. עם הילדים, היה סיטואציות, היה חוסר סבלנות, נפלו הרבה מגדלים באותו יום, בוא נגיד ככה. ויש הדבר הזה בצרפתית, אתה מכיר את צער, צער, אוחרתת חדר המדרגות. זה משהו מצרפתית, שאתה יוצא נגיד מי, יוצא מבית ואתה פתאום מתחרט על משהו שלא אמרת בחדר המדרגות כזה, בסוף זה חמור, זה מצרפתית. לא יודע אם זה צער או חרתה, נראה לי יותר חרתת חדר המדרגות. אז אני, יש משהו להורים שנקרא צער או חרתת הקאמרה רול, אתה מכיר את זה? שבסוף יום אתה מסיים את היום גמור, ואתה עדיין מרגיש רע על דברים שהיו עם הילדים מהלכי יום, ואתה פתאום רואה תמונות במצלמה, כמו איזה פסיכופט שאתה אומר, מה אני עכשיו רואה תמונות של הילדים כל היום הייתי איתם, במקום לראות את הסדרה שש שניה ולנגות את הראש, אתה מכיר את זה? כאילו...

אמי:

אני מכיר את זה אצל... למור. בדיוק, נכון, נכון. ליזר לא קורא, ואז

מתן:

היא מתחילה

אמי:

להראות לי את התמונות. תראה איזה חמוד, תראה איזה מתוק, תראה איזה... עכשיו, אני מכיר אותם. הם חמודים, אני יודע, ראיתי אותם לפני שינה, הם מתוקים באמת. לא בא לי להעביר את הערב ולסקל

מתן:

תמונות שלהם. זה הרבה יותר אימהי, ונכון, וזה לא קורה אצלי הרבה, אבל יש משהו בסוף יום הזה, שאתה קצת שנייה, פתאום הם הולכים לישון, ואתה קצת גם מרגיש חרטה בדברים מסוימים, ובסגרת במאג'יק טיים הזה, שזה קורה, זה מתחבר לסיטואציה הזאת, שאתה שנייה אחת קיבלת איזה ספר, הדרכה קטן, של תהיה מחר קצת יותר ערנב, קצת יותר תקשיב מחר, ובגלל זה אני אומר, זה ספר להורים, וזה ספר טוב, אבל להורים, להורים. בסדר,

אמי:

קבל, קבל, אבל לא... תודה רבה לכם, עד כאן להיום. אני חושב שזה מהספרים, שהילדים לוקחים מהם משהו, גם אם הם לא מבינים ב-100% מה הם לוקחים, וכמו שחשוב בחיים שיהיה בלנס של פאן וצחוק ודברים כלילים חסרי כל משמעות, חשוב שבין כמה דברים יהיה גם... דברים עם ערך ואני חושב שלזה יש מקום ולזה יש מקום ואתה יודע זה גם אם הילד כזה קצת לא מבין וזה גם זה אולי גם תלוי גיל בסוף אם אתה תורך אחרי זה טיפה לשבת ולדבר איתו על הספר וטיפה לשאול אותו שאלות הוא יכול לקחת מזה

מתן:

מסכים יופי אז הסכמנו להסכים נסכים להסכים. או שלא, אני לא יודע, נסכמנו? אבל בוא נשמע, בוא תודה, בוא נשמע את קהל היעד האמיתי של הספרים, את הבן של בן, את בן בן, את הרבל, ושגם יתחבר לנו לדבר. מה אתה חושב על

ילד:

הספר? בעיקר אני אוהבת

בן:

כל הספר. על מה הספר בעצם מדבר?

ילד:

על להקשיב?

בן:

איך ההקשבה עוזרת לפתור את

ילד:

הבעיה?

מתן:

אני לא יודע. איזה חמוד הרבה לי. ואבא בן שמחזיק אותו קצר והורס לי את התיאוריה. תודה בן, תודה. סתם, אבל לא יפה,

אמי:

באמת חמוד. אתה רואה? הוא אהב את הספר.

מתן:

כן.

אמי:

אז סימן שיכול להיות שזה כן ספר טוב לילדים.

מתן:

זה ספר טוב לילדים, אבל באמת צריך להשקיע בדיון הזה של אחרי, ובסדר, בסדר. שמה, אצלי זה לא מהספרים הנבחרים, אתה יודע מה? בוא נעשה את זה סקר, אני נשבע, בוא נעשה מי שמאזין. תגידו לי מי מהילדים שלכם רוצה מיוזמתו לקרוא את הארנה וקשיב, אוקיי? זה ספרים שההורים בוחרים להביא אותם, גם כי הם עושים להם טוב, וגם כי הם קצרים, כי זה ספר קצר,

אמי:

והוא בא בטוב. נכון, אתה בוחר בו כי הוא קצר, אני לא שולל את זה, זה נכון?

מתן:

קצת עמודים בכל עמוד, תתתה, תודה רבה, הרגשת טוב, ונגמר

אמי:

לילה טוב. אבל הוא גם כיפי להקראה.

מתן:

נכון.

אמי:

הוא כיפי.

מתן:

בגלל

אמי:

הדמויות. בגלל הדמויות, נכון. ואני חושב שזה גם ילדים אוהבים אותו, כי זה מחייך את ההורים לעשות דמויות. כן. ויש פה דמויות.

מתן:

טוב, אז עד כאן להיום. כן. על מה הפרק הבא, אנחנו לא

אמי:

יודעים. לא יודעים, תכתבו לנו בקבוצה, אז יש לנו קבוצה, חבר'ה, אז תעקבו, תשתפו, תחלקו, תעזינו לפאקים. רגע, אבל מה, הרגלנו עד עכשיו שאנחנו אומרים על מה הפרק הבא?

מתן:

אז

אמי:

אנחנו כאילו אומרים להתכונן. אז אנחנו משאירים את זה למאזינים הפעם.

מתן:

משאירים את זה למאזינים? כן. וואלה.

אמי:

כן.

מתן:

טוב.

אמי:

אני יכול להגיד שכבר הגיע פנייה.

מתן:

כן.

אמי:

לספר, לא נחשוף.

מתן:

לא נחשוף.

אמי:

אבל אתם מוזמנים לכתוב לנו. אולי

מתן:

זה יהיה משהו הכי כאילו חדשני, ואולי זה יהיה משהו...

אמי:

ממש

מתן:

ישן. ממש ישן.

אמי:

ואולי לא.

מתן:

כן.

אמי:

זה יהיה משהו. טוב, אז תודה שהזנתם. תודה. מקווים שהיה כיף. אני נהניתי. היה לך כיף? כמו שאני נהנה בשבעה.

מתן:

זה בורקסים טובים וזה.

אמי:

תודה ענקית, ענקית, לאורך, האחד והיחיד, המפיק, המוח המאחורה, הדבר הזה, עמרי גולדמן, אנחנו אוהבים אותך. עכשיו אפשר באמת להגיד שסיימנו, אז יאללה ביי.

מתן:

ביי.

פתיח:

אבא סיפור, הסקט על ספרי ילדים, לא לילדים.