אבא סיפור

פרק 6: פשפש מתלבש

• Matan & Emy • Season 1 • Episode 6

Share episode

פשפש אחד, חורף אחד, ולופ אינסופי של התארגנות… אמי ומתן צוללים לעומק ספר הילדים "פשפש מתלבש" אחת מיצירות המופת של אמי רובינגר, ומגלים שזה בכלל לא רק על לקום בבוקר. בדרך הם מנתחים את הגיבור הכי חמוד-מוזר בעולם, פותחים דיון על חורף, דיכאון, OCD, הפרעות קשב ואיך זה להיות אבא עייף, וגם מארחים את הפסיכולוג הקליני ד"ר עודד מבורך לניתוח עומק של הפשפש מבפנים – ולנסות לעזור לו. תובנות אמיתיות, וקצת הזדהות שתרצו לקחת איתכם למיטה.

אמי:

איי מדן.

מתן:

איי אמי. מה קורה? הכל בסדר.

אמי:

וואלה.

מתן:

כן? איך אתה?

אמי:

בסדר. איזה פרק אנחנו?

מתן:

פרק שישי. שש. שש פשפש מתלבש.

אמי:

אה, נכון.

מתן:

יפה.

אמי:

אהבתי. חשבת על זה לפני או זה עכשיו כבר? לא,

מתן:

ממש הקבי. סכתן. יפה.

אמי:

טוב, אז פשפש מתלבש.

מתן:

כן. ועדיין

אמי:

מצולמים. אני מכה במיקרופון. כן, זהו. לאחר ההצלחה של הפרק הקודם, כפרק מצולם, אנחנו ממשיכים בטרנד. והיום פשפש מתלבש. מה אתה

מתן:

אומר על הספר?

אמי:

איך הולך להיות? אני ממש אוהב אותו.

מתן:

גם אני.

אמי:

ספר מעולה. כן. כליל, ואולי לא. וגם לסופר שלו. קודם כל אני ממש אוהב את הסופר, עמי

מתן:

גובינגר. כן.

אמי:

זל. אבל יש לו גם שם ממש יפה.

מתן:

נכון, אמי,

אמי:

אמי, אמי, אמי.

מתן:

אז בוא, מה אתה אומר על פתיח ומתחילים? מה אתה אומר? נסגר על הפורמט הזה. פתיח ומתחילים. פתיח.

פתיח:

אבא סיפור. עסקת על ספרי ילדים, לא לילדים.

מתן:

תמיד אתה כאילו, תמיד זה, כאילו אני צריך להחזיר אותך. בסדר, יפה. לא, בסדר, זה חלק מהקסם. זה חלק מהקסם. בסדר, זה מי שאנחנו. אז אוקיי, תקציר מהיר למי שלא מכיר. אוקיי, יש מי שלא מכיר את פשפש מתלבש? תתפלא.

אמי:

כיף לו. כי הוא הולך לגלות ספר מושלם עכשיו. וואו,

מתן:

ממש, כן.

אמי:

אז פשפש מתלבש, ספר מהז'אנר... פשוט, הג'אנר שלה מרובינגר. בדיוק, קמצי ג'אנר. כן, גאוני. אנחנו ניגע בזה עוד מעט, איך הוא עלה על הדבר הזה. והספר בנוי בעצם מ... השלמת משפטים, הייתי

מתן:

אומר. נכון. אבל בואו שנייה לפני השלמת משפטים, תקציר. סיפור החנות ספרים. אני רואה אותך ליד הדוחן, בסטימצקי. תגיד, על מה הספר הזה ממליץ?

אמי:

אז אני חייב להגיד שאני קראתי את התקציר של הספר. אפשר שמפרסמים אותו בחנויות. ואני לא לגמרי מסכים. מה התקציר? הם אומרים, הנה אפילו פה כתוב, אה זה מועתק מפה. סיפור משעשע לפאוטות. בו הסיטואציה היומית המוכרת היטב להורים ולילדים, הספר מתאר יום אחד בחייו של פשפה, שמתקשה לקום מן המיטה ולהתארגן לקראת היום החדש. כן. שזה חמוד. תקציר. כן. תקציר מהיר למי שלא מכיר. אני חושב שהם לא

מתן:

הבינו את העומק של הספר. ברור שלא. ממש לא הבינו את העומק של הספר. זה ספר גם, אנחנו כאילו מתייחסים ספר קלין, שאנחנו אוהבים, יש לנו פה, תכף אנחנו נביא את העומק שיש פה. הוא נוגע, הוא נוגע. וככל שזה יותר דל וקטן, ככה, וואו, אתה מבין כמה אתה יכול לדבר, אבל בקצרה, מדובר פה על פשפה שקם ביום חורפי, ק קם, מסתבר ישן הרום, אוקיי? הרום, מתחיל להתלבש, מתחיל להתלבש. עכשיו, כל הספרים של אמי רובינגר, של ספרה, של הסדרה הזאת, לפעוטות, אז הם ספרים שאתה, עם השלמת משפטים, זאת אומרת, יש את השלוש נקודות

אמי:

האלה. בוא ניתן דוגמה.

מתן:

כן.

אמי:

זה מתחיל ב, הבוקר בא, השעון מצלצל, קום כבר פשפש, אל תיט, תודה

מתן:

רבה. אתה לא שם לב שלוקח לו זמן ואז פתאום ביום הוא מגלה שנגמר.

אמי:

היום נגמר. היום, כן. כן.

מתן:

וכבר לילה.

אמי:

ואז הוא מהר מהר מתפשט וחוזר

מתן:

לישון.

אמי:

כן. ואתה מבין שהחיים שלו סובבים בלופ אינסופי.

מתן:

זה, עכשיו אתה אומר כבר את הסוף

אמי:

עם הלופ האינסופי. לא, אבל זה די מרומז.

מתן:

לא יודע, לא יודע. לא, כי

אמי:

מה

מתן:

המשפט האחרון בספר? רגע, מה האחרון? שנייה, בוא נפתח את הראשון. אתה אומר לי אחרון. אה. ראשון, ראשון, ראשון. יש פה פורמט, חברים. אנחנו נראים פוזרים, הכל פה, הנה, הנה, ליינאפ. יש ליינאפ. ליינאפ, חבר'ה, זה לא...

אמי:

כן, עם הדף המקומט, באמת. תגייץ

מתן:

אותו. אוקיי.

אמי:

אז הבוקר בא, השעון מצלצל, קום כבר פשפש, אל תטע. צל. פשפש מפעק, מתמתח לאט, רוצה להישאר במיטה עוד

מתן:

מעט. רגע, שנייה, אתה עכשיו, אתה מריץ את זה כאילו אני, אתה מרדים אותי. רגע, חכה. הבוקר בא, השעון מצלצל, משפט פתיחה. עכשיו שים לב, כן, התיאורית של המשפטי פתיחה וזה בסדר, אבל מה יפה פה, שבמשפט הזה אתה עדיין עוד במבט על כזה של מספר יודע הכל, אבל מה הרי שהוא... שמדבר אליו. נכון, כי בדיוק, קום כבר פשפש, אל תתעצל.

אמי:

כן, מי אמר

מתן:

שהוא

אמי:

עצלן? זה

מתן:

גאוני. למה? זה כאילו כבר, קום, קום, אל תתעצל, עכשיו... אולי פעם עוד הבא הוא קם תוך שנייה כמו חייל כאילו כבר וזה. כבר הם עושים לך משהו, ומה הדבר הכי יפה, ולא סתם אני ואתה אוהבים את הפשפש הזה, ואתה יודע מה? שיקום הבן אדם ששונא את הפשפש. כל אחד יאהב את הפשפש

אמי:

הזה. נכון, לא רוצה לקום בבוקר.

מתן:

אבל זה לא רק זה, זה הרגע הזה שכל כך אנושי. נכון. והשנייה לי מרח במיטה, ואתה רואה אותו עכשיו, היופי פה, ש... ככה יוצרים הזדהות עם דמות. שים לב, עמוד אחד, שניים, פשפש מפייק, מתמתח לאט, רוצה להישאר במיטה עוד מעט, ועדיין הוא נמרח עוד ונשאר, ואז

אמי:

תראה איזה חמוד הוא. מתפנק במיטה עוד כמה רגעים, בחוץ קר, בסמיכנה, אני

מתן:

מבין אותו. בדיוק, אתה מבין את זה? ככה יוצרים הזדהות. דיברנו על ארנבי, קשיב, אמרתי לך, טיילור חמוד, סבבה, אבל כאילו... אתה חוזר... אוקיי, אוקיי, אז זאת אומרת, לא, האריה שאהבתות. גם, אמרנו, האריה הוא דמות לא אהובה, כי הוא מתבחיין על ההתחלה, הוא מתבחיין והוא רוצה משהו. אתה לא הזדהה איתה איתו? לרגע, אוקיי, אולי הזדהה איתה בזה שאתה אומר, אוקיי, הוא רוצה משהו, אני יודע מה זה, אבל אין לך איזה רגע שראית את האותנטיות שלו. בסדר? אז תקן להגיד את כל הריאליטי הכי זבל, הכי טרש, האח הגדול.

אמי:

מי

מתן:

הדמויות הכי אהובות? תודה רבה. לגמרי. הוא מהיר עכשיו, מה שיפה, שהוא גם כאילו חמוד, והוא מכוער, אוקיי? הוא מכוער בקטע חמוד. שים לב, הוא חד גבה, יש לו שיער על כל הגוף, אוקיי? זיפים כאלה. הוא פשפש, אתה מודע לזה? הוא פשפש. תראה לי עוד, אני לא מכיר ספר שיש לו גיבור שהוא פשפש.

אמי:

נכון. לא, בסדר, הוא נראה כמו פשפש, אבל

מתן:

הוא חמוד. עכשיו, שמת לב לשעון?

אמי:

כן, בטח. מה

מתן:

שעה? מתי השעון מצלצל? כיוון שעון ל... לא. כן? כיוון שעון לחמישה

אמי:

לשבע. אה, אתה, סליחה. שעון ראשון. נכון, נכון, נכון. שעון

מתן:

ראשון, חמישה לשבע. נכון. פשפש מפייק, מתמטח לאט. עמוד שני, מה השעה? הוא שם לודניק. שבע עשרים וחמש, אוקיי? נכון. חצי שעה, אחרי זה הוא לא יצא. נכון, ורק בשמונה הוא עוד מתפנק. אחרי זה, חמישה לשמונה. שעה הוא היה במיטה. שעה הוא נמרח. ואז הוא קם לברז, שוטף פנים, מחייך לה, אמר... ואז אחד הרגעים הכי

אמי:

יפים בספר. מדהימים. והילד שלי אדר מטורף. נכון. גם יונתן הכי אוהב את זה. הכי אוהב את זה בספר. הוא מדגים את זה גם. עושה פרצוף מצחיק. עושה

מתן:

פרצוף מצחיק. ואז מה קורה? חורף בחוץ, בשמיים עננים, הגיע הרגע ללבוש תחתו נים. נים. בוא נפסיק עם השלמות בשפטים. בסדר? בוא זה נהיה וחופר. בוא תספר את זה רגיל. אבל אני אומר, מה יפה פה, שאתה רואה את החורף בחוץ, ופתאום אתה מרגיש... אווירה. פתאום אתה מרגיש אווירה, אתה רואה את החלון הזה, ואתה מרגיש שיום חורף, ועכשיו אנחנו לא בחורף, ועדיין אתה נכנס לשם, וזה די חריג לספרים של אמי רובינגר. כי ספרים שלו הם מאוד טיימלס

אמי:

כאלה. הם מאוד מופשטים. מאוד מופשטים, פסיכדלים אפילו. לא, פה באמת יש סיפור שהוא אנושי. הפשפש הזה ממש אנושי. לגמרי. אתה ממש מרגיש אותו, לרגעים אפילו טיפה, לי טיפה כואב עליו ברגעים מסוימים, אנחנו נגיע לזה תכף. בקיצור, מה שזה עובר את שעה, הוא עדיין מתלבש, יש לו דג, שזה חמוד.

מתן:

מתוך הצנצנת הדג בו מוחית, נכון? נכון.

אמי:

סופר עד 100, אפילו 200, מתיישב על שרפרה וזורג זוג 40. וגורב. וגורב, סליחה, זוג 40. מתוך הצנצנת הדג בו מביט. משפש משחק לו עכשיו במכונית, שפה כבר זה מתחיל טיפה להיות טריקי. כי נראה שיש לו איזושהי הפרעת קשב קשה. אוקיי. פה מתחיל, זאת אומרת, עד הרגע הזה אמרתי סבבה. בסדר, קשה לו לקום, מתארגן לאט, הוא

מתן:

לא ממהל. כנראה גם הוא עובד מהבית,

אמי:

יש לו עבודה טובה, הוא לא ממהל. הוא גם רואים שהוא מסודר, ואז זה מתחיל טיפה להיות ריקי, אתה מתחיל טיפה לדאוג לו. כן, פה

מתן:

כאילו, רגע, רגע, שנייה, בדיוק, הוא יצא מהסטייה של ההתארגנות. גבר, מה המכונית עכשיו? זה כאילו, עכשיו זה באמת, אתה יודע, אחד הדברים הכי סיוטיים זה להכין ילדים בבוקר. אין יותר קשה מלהוציא אותם מהבית, מלעבור מבנים, ו... אם אתה רואה אותו שנייה, מה אתה משחק עכשיו? קום, אנחנו זה. אבל אתה שוכח משהו. הוא גר לבד. ממש. הוא מבוגר. בדיוק. הוא לא פשפש ילד. לגמרי. הוא איש מבוגר. נכון, וזה בדיוק על זה גם נוגע. הפשפש, הוא גם עוד מעט נראה את הפרטי הלבוש שלו. הנה, שנייה אחרי זה הוא שם את המקופטרת הזאת. הוא מבוגר. כן. הוא קם, קום, אל תתעצל. לילד לא אומרים קום, אל תתעצל. לילד אומרים קום, אתה, כי יש לך שוקו בולגן. והוא זה, ומצד שני הוא משחק במכונית. זאת אומרת, זה כן, הוא אחלה. הוא ילדותי. כן. אבל

אמי:

הוא בן אדם מבוגר שחי לבד. כן.

מתן:

זה כאילו, אם היית לוקח ילד, ועושה לו, הופך אותו למבוגר, עם עבודה של גדולים. אז זה היה נראה. ככה הבוקר שלו היה נראה. נכון. כי גם אין לו שום מבוגר שמעיץ בו. אם היית, כאילו היית, מכוון על ילד שלך שעון תקשיב, מחר אתה צריך לצאת לבד להתארגן, נגיד, בסדר, תזרום איתי עם האלף וזה, ככה זה היה נראה.

אמי:

אבל אז הוא נהיה יעיל, בקטע, בידו אחת הוא שותק עוסמיים, וקדימה מחליק לתוך מכנסיים,

מתן:

מולטיטסקים. עוד לפני זה הוא דפק חסנביץ', עמוד לפני

אמי:

דפק חסנביץ', היה רעב, בקרקרת, ומחליק למכנסיים, אתה רואה, הוא התחיל להיות

מתן:

יעיל, יפה, אהבתי, תוך כדי שהוא שותק,

אמי:

ואז אני קצת דואג לו עוד פעם, כי ניכר שהוא לא אוכל מספיק.

מתן:

למה?

אמי:

כי המכנסה, הם גדולים עליו

מתן:

הרצח. אבל בשביל להביא את החגורה.

אמי:

נכון, אבל בו, אנחנו כבר מחוברים אליו רגשית, אנחנו אוהבים אותו.

מתן:

כן.

אמי:

ואני קצת מודאג. כן. כאילו, אתה מכיר את ה... יש את הפרסומת הזאת, ידועה כזאת, היה קמפיין בגרמניה, על זה שאתה כאילו לא יודע איך אנשים בדיכאון נראים.

מתן:

לא.

אמי:

מכיר את זה? יש קמפיין מדהים, שכאילו רואים תמונה, ורואים איזה מישהו כזה, יושב טיפה עצוב בקדמת הפריים, איש מבוגר נגיד, ואז כתוב... John has depression. ואז מאחורה בפריים, מאחורה בסוף, אתה רואה כאילו מישהו יושב צוחק עם איזה מישהי, וכתוב This is John. וואלה, אה, יפה. לא הכרתי. ואתה כאילו אומר, אתה לא יודע איך דיכאון נראה. זאת אומרת, זה. הוא נורא מחוייך, הוא נורא הכל, אבל משהו קצת מתחיל להיות עצוב בכל הסיטואציה.

מתן:

נכון. שמה, אתה נוגע בול בנקודה, שאני גם התייחסתי אליה, ותכף אני ארחיב. על העניין באמת של איזה מצב נפשי הוא, יש פה איזה מצב לא מורכב, ותכף, לא אמרנו את זה עד עכשיו, תכף נדבר עם פסיכולוג. נכון. על פשפש, נבדוק עד כמה אפשר לעזור לו, ואם יש פה בעיה, אבל אני שמתי לב למשהו, אתה אומר, הוא מחוייך מאחורה, לכל, בכל איור ואיור פה. הוא מחייך. הוא מחייך. הוא מחייך. כולל בסוף. ופה נגיע רגע לסוף, התלבש את הסוודר, בחר

אמי:

זוג נעליים. כן, שם שעון, שם הכל, לקח מטריה.

מתן:

כן.

אמי:

ואז בסוף בסוף הוא פותח את הדלת, מסתכל החוצה, ונגמר היום.

מתן:

נגמר היום והוא עדיין מחייך.

אמי:

נכון. גם פה הוא מחייך. הוא אפילו עושה פרצוף

מתן:

כזה של

אמי:

אופסי.

מתן:

וכן, חושך ירד, הירח עלה, מחר התלבש כבר מההתחלה.

אמי:

עכשיו תגידי, אתה גם תמיד מרגיש... שכאן כביכול הספר מרגיש לך שנגמר. נכון. ואז יש עוד

מתן:

דף. ואז הדף

אמי:

הבא הוא יפה. מדהים.

מתן:

מדהים.

אמי:

והוא תמיד בא לך

מתן:

בהפתעה. לפשוט את בגדיו, ממהר ונכפז, לילה טוב פשפש, חלומות. פז. שזה פשוט גאונות.

אמי:

גאונות. למה? הוא עושה את זה בשנייה. מדהים. סופר יעילות, מעיף את הכל וחוזר

מתן:

לישון במיטה שלו. ויש משהו... קודם כל נסתכל על השעות, כן? השעה, פאקינג, שהוא עמד מחוץ לדלת, חמישה לתשע, חמישה לתשע, ואז עשרה, זה לא היה כזה מהיר, לא יודע, אבל בסדר, בכל מקרה, 12 שעות, כאילו, הפשפש הזה התארגן ליציאה, וחזר לישון, והוא הוריד את זה תוך שנייה, עכשיו, מה שאתה יגיד, יש משהו בלראות, בסרטים, בסדרות, דמויות, במיטות? תמיד מגרה, בא לך להצטרף אליהם. תמיד אם בעל אומרת את זה גם, תמיד כאילו זה, וזה נכון. תמיד המצאים שלהם מגרים. אני רוצה עכשיו להיות איתו. אני באמת, מההתחלה עד הסוף, אולי ברגעים שהוא משחק כמו איזה ילד שאת אומרת לטפס, אני איתך,

אמי:

אני איתך פשפש. אני מסכים, אני רוצה רגע לחזור למשפט אחד לפני, שהוא דף אחד לפני, שרק מראה באיזה לופו נמצא. כן. מחר התלבש כבר מההתחלה. שזה רק אומר... שמחר הולך לראות בדיוק אותו דבר. לספר קוראים פשפש מתלבש, זה הסיפור של פשפש מתלבש, ומחר הוא הולך לעשות בדיוק את אותו דבר עוד פעם. זאת אומרת שהחיים שלו בלופ

מתן:

אינסופיים. אבל יש לי תיאוריה, תכף נרחיב עליה, אני חושב שמה שיכול להוציא אותו מהלופ, זה קודם כל טיפול פסיכולוגי, שתכף נבדוק מה קורה, ואולי סיום החורף. אני חושב שאם מחר יהיה יום קיץ, או האביב יתחיל, פחות פרטי לבוש... חוטיקאון אולי? אז זהו,

אמי:

נכון, נכון. והחורף באמת מדכא, וגם, דיברנו על סרטים, אז החורף פה, כשאנחנו רואים אותו מהחלון, מסתכל על החורף הזה, החורף תמיד מבטא משהו אפל, קודר. גם בסרטים, כשדמות עצובה, יורד גשם. יש איזה משהו כזה. זהו,

מתן:

זה לא רק אפל, קודר. אנחנו כבר תכנו לנו את זה במוח, בלימודים. בוא נספר למי שלא יודע. גשם, בסרטים, זה תמיד שערת רגשות.

אמי:

בסדר? והשערת רגשות פה נמצאת בחוץ. בתוך הבית חם, נעים, יפה, בחוץ שערת רגשות. לגמרי, כן. אני הולך אותך על עוד כיוון, שאולי הוא בכלל באמת מפחד לצאת החוצה. ואיזשהו משהו דכייני גורם לו להישאר בתוך הבית ולהתעכב, להתעכב, להתעכב, כי הוא מפחד מהבחוץ.

מתן:

אז אנחנו מסכימים שיש כאן בעיה תפקודית אצל פשפש. ומה עושים במקרים כאלה? הולכים לפסיכולוג. טיפול? יפה.

אמי:

אז הבאנו מישהו, הוא די שונה בנוף של הפסיכולוגיה. כן. שהוא כתב ספר טראפיית, הקולות היריבים. כן. הוא מדבר על קולות שונים בראש שלנו. בוא פשוט,

עודד מבורך:

בוא נדבר איתו. עוד איזה... שלום שלום, וואי, כמה אנשים נחמדים יש פה. מה שלומך? אני שלומי בסדר, לאחר שקראתי את הסיפור ונרדמתי,

מתן:

ועכשיו אני מתעורר. טוב, אז רגע, קודם כל, שלום לדוקטור עודד מבורך, ואתה פסיכולוג? פסיכולוג קליני, עוסק בהרבה נושאים, במבוגרים בעיקר. עודד, אני מבין בין השורות שאתה לא אוהב את הספר הזה. אני ואמי, אתה לא שמעת לפני, אבל אני ואמי אוהבים את הספר הזה.

עודד מבורך:

כן, ואני אמרתי לעצמי, כתבתי לעצמי, להראות חנופה, ולהשתלב עם המערכים, ולהיות נחמד איתם. מה אני אעשה? מה אני אעשה? אני רוצה להספר לך לפני זה, פעם עבדתי במרכז לשיקום, מאנשים שפגועי נפש. ובאתי לעשות שם קבוצה, וראיתי את הקבוצות שהיו. היה קבוצה למשל, איך לצחצח שיניים, איך להתלבש, איך לקפל את הבגדים. אני עשיתי קבוצה של אנשים בשעה תשע, שם בבוקר עם מצלמות וידאו ואמרתי, אנחנו עושים תוכנית טלוויזיה. שעשוע כזה. כולם התייצבו אחרי שצרצחו שיניים, קיפלו, עשו את הדברים האלה בשניה אחת, כי היה להם מטרה משהו אחר. ברגע שההורם התחיל להגיד לילד לעשות את הדבר, הפעולה הזאת שיודעים שהיא קשה, כאילו היא הפעולה שצריך לעשות ונתעכב איתה, הילד מתעכב איתה ונלחם איתה. ואז זה הופך בעצם את הפעולות הפשוטות האלה לפעולות מסובכות.

אמי:

אני יכול מאוד להתחבר, אני יכול להגיד, עם הבן שלי, יש לי ילד בן שבע, קשה לו לקום בבוקר, הוא אוהב ממש לחרופ ולישון, אבל בימים שיש משהו נורא נורא מגניב, אני משתמש בזה, ואני לא אומר לו, צריך לקום, אני אומר לו, אתה יודע שאתה היום נוסע לסופרלנד מהקייטנה? הוא תוך שנייה וחצי, על הרגליים, אפ, מצחצח גנאי. ברור, אבל זה לא גם רק הילד, זה גם אתה. גם אנחנו,

מתן:

נכון. אם אתה יהיה לך משהו שיהיה לך לקום, שתתרגש, זה יום שהוא קצת חריג, יש לי גם טיפ לתת, תכף אני אתן לגבי התארג תודה רבה. פריט לבוש, הוא בעצם מקבל אופי, שהוא בא, נגיד, אוקיי? ושר את ריקוד הבוקר. ואז החולצה אומרת לו, היי, מה קורה? ילד תן כיף. וכל אחד בא עם אופי אחר, בסדר? מכנסיים יכולים להיות נחשיים יותר, ותמיד יש איזה כיף. והוא מחכה לזה, ואז זה כאילו, זה נהיה עניין, זה נהיה כיף, זה נהיה משחקי. ומה עשי שאני עושה ברוב גאונותי? מי הכי שובבות שאליהם אנחנו מחכים? הסנדלים, הנעליים. ואז כי זה הפריט האחרון, ואתה רוצה להגיע לפריט. תבין, ככה אני מריץ את זה מהר וישר. מה אתה אומר על זה, עודד? אני מחלק את זה עם כולם ככה, הוא חינם.

עודד מבורך:

לא כדאי לך חינם, זה לא בזה את הספר. אני מדמיין את הילד הזה, עוד עשרים שנה מגיע אליי, אם אני אהיה

מתן:

בחיים כמובן. הנה, התחלנו, התחלנו. בוא נעשה משחק, בוא נעשה סימולציה. אני ואמי, נהיה עכשיו, אנחנו באנו אליך לסשן, לפגישה. אנחנו הפשפשים. ובוא נספך עלינו. תנסה לעזור לנו, תנסה להבחן, אוקיי? מה אתה אומר? מוכן?

עודד מבורך:

מוכן לזה? אני סוג של פסיכולוג שבאים אליי עם איזה רצון, ואני מנסה לממש את הרצון. העמדה הפסיכולוגית שלי היא עמדה אנושית, בסדר? עם ניסיון פסיכולוגי, אבל עמדה אנושית. אם היית פה בוונל, הייתי שואל אותך מה אתה רוצה? פשפש חמוד.

מתן:

כן, אז היי עודש. עברתי אתמול יום לא פשוט, בסדר? קמתי בבוקר, היה יום מאוד חורפי וקר. לא יכולתי לצאת מהמיטה. לא היה לי כוח להתחיל את היום. בסוף הצלחתי. אבל את ופשוט, אני לא יודע איך, התארגנתי לאט,

אמי:

כן, ו? ואני, באמת, אני מרגיש שזה כבר כך החודש. אני לא מצליח לצאת מהבית, וכשאני כבר בא לצאת מהבית, נגמר לי היום. מה אני יכול לעשות?

מתן:

זה נהיה

עודד מבורך:

טיפול זוגי של פשפשי פתאום. כן, כן, לא, אבל פשפש, אנחנו רואים שיש לו שני כוחות. כוח אחד שהוא רוצה להיות במיטה, ולהתרווח, ולשחק, ולהיות כזה ילד קטן. נכון. ויש לו כל אחר שרוצה לממש את עצמו, לעשות דברים, לעולה, ולמצוא לו איזה ראש עם שערות, להיכנס אליו. לא יודע, נגיד, יש שניים, נכון? נכון. בוא, מי רוצה להיות אחד ומי רוצה להיות השני? אני מראה לכם טיפול פסיכולוגי בסגנון מסוים, שבו הוא רואה את המאבק התוך נפשי של הפשפש. אני רוצה להישאר במיטה. אני רוצה

אמי:

להישאר במיטה. אני רוצה למצוא לי ראש עם שערות.

עודד מבורך:

יפה. ושניכם אתם מבינים שאתם חיים ביחד, נכון? באותו גוף. סינרגיה, כן. נכון, וככל שאתם יכולים להריב, כמו שאתם רואים עכשיו, זה ניכר, אתם לא יוצאים מהבית, אבל מתוסכלים שלא יצאתם מהבית. זה סגנון אחד של רוב האנשים, יש להם חיכוך בפנים, רוצים וסובלים, רוצים וסובלים. אפשרות אחת שתמשיכו את החיים ככה, כמו שאתם חיים עד עכשיו. אי אפשר. אם אתם רוצים... לא, אפשר, חייתם עד עכשיו, מה זאת אומרת? אתם חיים בסכסוך. כן, אבל... אתה יודע כמה אנשים חיים בסכסוך פנימי רציני?

אמי:

המון. זה גם, אני חושב שרוב האנשים

עודד מבורך:

במובן מסוים. כן, אז נכון, נכון. יפה, אתה קולט את זה מהר, אני רואה את הטיפול. אבל אנחנו מגיעים ללקודת המפנה הגדולה, שבה אתם אומרים לי שאתם נמאס לכם מהמריבה ורוצים אחרת. אנחנו רוצים,

אמי:

נכון, אנחנו

עודד מבורך:

רוצים אחרת. אנחנו

אמי:

רוצים אחרת. אני חושב שאנחנו יכולים לחיות מדהים אחד עם השני.

עודד מבורך:

לגמרי. נגיד אם אתם, אני כאילו, אנחנו עושים את זה במהירות מוגברת, את השיפור הזה מוגב. סיימנו חודשיים, עכשיו

מתן:

כמה, כן.

עודד מבורך:

אז נגיד שאנחנו רצים קדימה, ואז אתם אומרים, די, במקום להריב, אנחנו רוצים למצוא איזשהו שיתוף פעולה בינינו. שיתוף פעולה, זה אומר, יש כל מיני צורות לשיתוף פעולה. הכי פשוט, זה נגיד, יום אחד נמצאים בבית, ויום אחד יוצאים מחוץ. זה נגיד, זה סתם, תכף נראה מה השיתוף פעולה שאתם רוצים. אבל כל הרעיון של שיתוף פעולה, שביום שאתה נמצא אני יכול להגיד לעיד על

אמי:

עצמי, אני כל הזמן בראש שלי בתפיסה של אם יום שאני לא עושה, אני לא בסדר. עכשיו, זה דפוק.

מתן:

לא עושה מה?

אמי:

לא עושה, לא עבדתי, לא קידמתי, לא יצאתי, לא יזמתי, יום שסתם ישבתי ובאיתי בטלוויזיה זה יום מבוזבז, אבל באיזשהו מקום, אם אני אצליח באיזה יום פעם בכמה זמן, להגיד וואלה זה בסדר גמור, היום הזה אני סבבה, אני יושב, אני פשוט לא עושה כלום, זה ישקית אצלי איזשהו משהו, שייתן לי יותר כוח להמשיך

מתן:

הלאה, כי

אמי:

אתה יוצא מהמירות. לגמרי, לגמרי. זה בדיוק זה, אני חושב שזה קצת הצד ההיפך מהפשפה

מתן:

של זה. אגב, אתה נוגע בנקודה שהיא גם סופר-רלוונטית, אני חושב גם לי וגם לאמי, שאנחנו שנינו גם כאילו אבות צעירים, יש לנו ילדים קטנים פה, ויש לנו עבודות גם, והנה עכשיו אנחנו מצליחים בכלום זמן שיש לנו לעשות את הפודקאסט הזה, כאילו כל הזמן מרחף לנו העניין שאתה אומר, אנחנו לא עושים מספיק, ובוא ננסה יותר, ובוא זה אנחנו גם כאילו שותפים ליצירה, עושים דברים ביחד, ואתה כאילו מלא פעמים שוכח שהכל בסדר, אני גם אבא, אני אבא.

אמי:

לא כל כללי אנחנו שוכחים

מתן:

שהכל בסדר. כן, הכל בסדר. פעם מישהי אמרה לי את זה, אני זוכר שהתחלתי להתנצל, שאל אותי, מה אתה עובד היום? ואני מתחיל כזה להתנצל, כן, אני צריך יותר, ואז היא אומרת לי, תקשיב, אתה אבא לשני ילדים קטנים? זה מדהים, זה כאילו כבר זה, בעצם זה שם, בחיים, טפו טפו, כאילו כבר אני הצלחתי איפשהו, בסדר? הם שרדו.

עודד מבורך:

תודה רבה. אני זוכר פעם איזה משורר שפנה אליי ואמר לי שהוא סובל, ובדקנו את האפשרות להיות מאושר, הוא אמר, וזה ייקח לי את השירה מתוך החיים שלי, כי אני רואה עלי נושר, אני כואב את הכאב של העלי של החלל הרצפה. ומשם אני יוצר. אז זכותו, לא לבלבל בין בריאות נפשית לבין ערכים מוסריים. אבל

אמי:

אני אשאל רק שאלה נוספת. אם לצורך העניין הוא בא ואומר לך דבר כזה, יש ביקול שרוצה להישאר בבית ולא לעשות כלום, ויש ביקול שמפחד לצאת החוצה. כי בחוץ... מלחיץ נורא ויש הרבה אנשים ומחלות ודברים שאני יכול להידבק ולחטוף וגשם ורטוב ומגעיל ואני רוצה, יש לי גם את הקול שרוצה לצאת החוצה אבל גם יש לי את הקול שמפחד

עודד מבורך:

זה לא לא, זה אותו עניין, זה אותו עניין, זה רק העניין של ההגדרות המדויקות. קודם כל להגיד לזה שהוא רוצה להישאר בבית, כאילו הוא לא רוצה, כאילו להעמיד אותו באיזה אור בעייתי, זאת כבר בעיה, זה מישהו אחר מתאר אותו ככה. מי יישאר וישאר בבית, הוא נהנה מי יישאר בבית, הוא חושב שזה המקום הכי יצירתי, הכי מעניין, הכי מרתק, הכי דברים כאלה, והוא לא רוצה לחוות בחוץ תחייה, כישלונות, נכון? כן. הוא לא רוצה את זה, אז עזוב את המילה המפחד, תסתכל, במקום המילה המפחד, תגיד הוא רוצה. ברגע שאתה משתמש במילה רוצה, אתה לא קורבן. ברגע שאתה אומר שאתה מפחד, אתה קורבן של פחדים.

אמי:

אני חושב שלפשפש הזה יכל להיות פוטנציאל מדהים אם הוא

עודד מבורך:

מגיע לעודד. כן.

אמי:

אני חושב שהוא יכל להגשים את עצמו צורה מדהימה.

מתן:

אבל בוא נדבר באמת על המקום של האבא, של הזה. אנחנו פה בהסקט אבא סיפור, מדברים על הספרי ילדים. עד כמה הספרי ילדים? והדברים בכלל שאנחנו כהורים עושים דופקים את הילדים שלנו. בוא נשאל את זה ככה.

עודד מבורך:

קודם כל אין לדבר לדפוק את הילדים. אישיות זה דבר שיש בו כמתים, שריטות, זה ההוויה שלנו. כך שזה לא לדפוק את הילד, אין דרך, זה לא להצמיח פרח ושיהיה זקוף ולא, אין כזה דבר. חוץ ממקצועים מקיצוניים שהורים ערכת הילד, משאיר אותו בחוץ בשלג ודברים כאלה, שאני לא פוגש כאלה דברים, אני פוגש את הסביבה שאתם בטח חיים בה. אנשים עושים, כדאי להורים לא להרגיש אשמה, זה אחד הדברים שהכי חשובים.

מתן:

עכשיו, הקולות המנוגדים האלה, זה משהו שכתבת עליו ספר גם, נכון? כן. איך קוראים לספר? שאני יודע, הנה, אתה מקבל פה במטה.

עודד מבורך:

תרפיה את הקולות היריבים, זה גישה טיפולית, של האיזון הזה בין הקולות,

מתן:

ומבחינתך, לכל אחד, יש את השני קולות האלה, לפחות ש...

עודד מבורך:

הרבה קולות, ומתחלפים במלאך החיים, וזה חלק מהגמישות של בני אדם, שהוא יכול להיות בצעירות כזה, אחר כך ככה, מי שנוקשה עם הכל, ואומר, אני תמיד אהבתי בצל עם חרדל, נגיד, תמיד, תמיד, אז הוא נוקשה, הוא רוצה רק לשמיע כל אחד, אבל לא גם איש. ובחיים שלנו אנחנו צריכים לגלות גבישות, בטח במאה הזאת, ועם כל ההתפתחות וזה, אנחנו צריכים לגלות

מתן:

גבישות. כן, לדעת לשמוע את כל הקולות.

עודד מבורך:

וזוגיות היא מחייבת גמישות וזה זוגיות זה

מתן:

בכלל אם לכל אחד יש קולות מנוגדים תוסיף עוד קולות מנוגדים שלה זה 800 קולות בבית אחד גמר גמרן זהו נגמר הסיפור שלך

עודד מבורך:

אבל אתה יודע שאני גווה כסף מכל קול

אמי:

אז הנה חסכנו לכם חסכנו לכם טהון עד לפני שאתם מגיעים לטיפול תצמצמו קולות נסו לצמצם קולות פחות קולות טוב אני חושב שקודם כל זה היה סופר מעניין.

מתן:

פשפש מתלבש, מודה לך על הסשן, וגם אנחנו תודה רבה לך. המון המון תודה.

עודד מבורך:

היה כיף להתרגש אתכם.

אמי:

גם

עודד מבורך:

לנו.

מתן:

ביי ביי. אז על מה הספר? על מה הספר? פשפש מתלבש, נו. על מה הספר, אמי?

אמי:

וואו. טוב, אחרי עודד אני קצת אולי מבולבל, אבל אני חושב ש... אני עדיין חושב שזה ספר על קושי.

מתן:

אוקיי.

אמי:

על קושי מסוים, שכולם מתמודדים איתו. שיש לנו מטרה ויש לנו דברים שקצת מעקבים

מתן:

אותנו. קושי לצאת מהמיטה או קושי עמוק יותר?

אמי:

אני חושב שיש פה הרבה קושי. יש פה קושי... לחיות את היום. לצאת לעבודה, לטייל. חיים

מתן:

זה דבר קשה.

אמי:

חיים זה דבר מורכב. גם לי קשה לקום בבוקר. לפעמים, באמת. זה לא פשוט. כל

מתן:

הסיפור הזה

אמי:

לא פשוט. זה פשפש. הוא חי במציאות של פשפשים. אנחנו חיים במציאות קשה. וזה קשה לקום בבוקר. זה איזה כיף זה. פשוט לחזור ורגע... כנס למיטה, להתקרבל, לחזור לישון.

מתן:

וואי, אתה יודע שתמיד בתור ילד, הייתי שומע את המבוגרים כאילו מתלוננים. ממש סוחר, יש זיכרון טוב. אתה יודע, שומעה הנחות כאלה. פסנסיה. סבתא שלי כזה גם. והייתי מסתכל, אני לא אהיה ככה בתור מבוגר. די, החיים סבבה. החיים סבבה.

אמי:

ואז אתה מבין שוואלה, אני ממש

מתן:

מבין אותך. נחש מה. פייס פורוד, 30 שנה קדימה. אתה נענך מכל דבר.

אמי:

אני רוצה לספר לך איזה משהו אישי כזה, ואיפה אני ממש מתחבר לפשפש. אני באזור גיל 16 כזה, חוויתי איזו תקופה ממש ממש לא פשוטה, של חרדות. חרדות ממה? מכל מיני דברים. חרדות שיקרה לי משהו ש... זה גם חרדות מיסטיות, שמישהו יעשה לי עין הרע, שמישהו יעשה לי ככה.

מתן:

אבל זה הכל מוות בסוף? זה

אמי:

בסוף מתבטא, או שיקרה למישהו שאתה אוהב משהו, או שמשהו, ו... לא יצאתי מהבית, קופה ארוכה, ממש, לא רציתי לצאת מהבית. הייתי נכנס לחדר, הסתגר, רציתי, אתה יודע, פשוט לא לעשות כלום, והגיע בסוף בסוף בסוף, עזרתי אומץ, הלכתי לאבא שלי, ישבתי איתו, ודיברתי לו, תקשיב, אני צריך עזרה, משהו לא בסדר. והלכתי לפסיכיאטר ילדים, פסיכיאטרית ילדים, מדהימה, דיברנו.

מתן:

לפני הפסיכיאטר, את מעניינת אותי, אבל איך אבא שלך הגיב

אמי:

שאמרת על זה? הכיל אותי מדהים. אמר לי, אנחנו נעזור, אני מכיר פסיכיאטרית, אנחנו נלך אליה, והיא תעזור לך. כי זה רגע

מתן:

ממש, נראה לי, הדבר הכי רגיש פה, התגובה הראשונית הזאת לדבר הזה.

אמי:

אבא שלי הכיל את זה מדהים, אני זוכר שלהיה מאוד מאוד קשה לדבר על זה. אחרי שהסתכלו עליך כמו איזה מוזר, אז אתה יודע, אבא זה אבא, זה האדם הכי קרוב, אתה יכול לדבר איתו, אבל זה היה לי קשה.

מתן:

זה

אמי:

היה לי ממש קשה.

מתן:

מה זה אומר OCD,

אמי:

אבל מה? OCD זה...

מתן:

לא, אני יודע, אבל איך זה בא לידי ביטוי צלחה? אז

אמי:

עכשיו יש לי חרדה שהולך לקרות איזה משהו זה, ואני אומר לעצמי, אם אני עכשיו לא אתפוק על השולחן שלוש פעמים, או אני לא אלך ועכשיו אחבא את האור שלוש פעמים, יקרה אסון. ואתה יודע בראש שלך שזה שטות גמורה, ואתה יודע שכנראה לא יקרה כלום, אבל זה באמת מזכיר קולות מנוגדים, יש קול שאומר לך, אתה חייב לעשות את זה, ויש קול שאומר לך, אתה דפוק כאילו, מה נסגר איתך? ועדיין אתה עושה כדי לא לקחת סיכון. בדיוק, כי אתה נמצא כרגע בתוך השלב הזה. והלכתי לפסיכיאטרית, ובגיל הזה, היא נתנה לי פרוזק. הלכתי פרוזק בגיל 17.

מתן:

ואז מה? ואז הרגשת

אמי:

טוב איתה? ואז יש קטע נורא מגניב. יש שבועיים עד שזה משפיע. ואתה בתקופת המתנה עד שהתרופה תיכנס לפעולה. וזה תקופה שאתה פשוט יושב בבית, ולא עוזז, לא עושה כלום. אתה פשוט סופר ימים, עד שזה יתחיל להשפיע. וממש, אני זוכר שכשקראתי את פשפש מתלבש, ממש הרגשתי, זה החזיר אותי, לתקופה הזאת, באיזשהו מקום הזה של פשוט, לופ אינסופי כזה של ימים, שלא קורה בהם שום דבר, ואתה קם, מתלבש, מעביר את היום, עושה דברים כי צריך, אבל אתה רק רוצה להגיע כבר לרגע הזה

מתן:

שזה ישפיע. ממש כאילו ראית את זה ככה, כאילו אתה הייתה הפשפש, והפרוזקט הוציא אותך

אמי:

מזה. בסוף, כן.

מתן:

מעניין מאוד. תראה, אני אגיד לך, אני קראתי את זה, וגם זרק אותי למקומות, שאתה אומר, אוקיי, יש פה בעיה תפקודית. היא קצת הרבה יותר, באמת לקחתי את זה לאזורי הפרעות קשב, אולי חמורות, בסדר? לגמרי. לא יכול לנהל זמן כמו שצריך. וקראתי קצת על אמי רובינגר. אמי רובינגר, כתב המון המון ספרי ילדים, כולם על אותו טריק. הוא היה גם אומר שהוא משתדל שהספרים שלו היו יותר צעצוע מספר. נכון. כך הוא ראה את זה. וזה ממש משחקי, העניין הזה של השלמת משפטים האלה.

אמי:

הוא עלה על זה במקרה, אך אגב. באמת? כן, ראיתי איתו איזו כתבה שהוא מספר שכשהוא צייר את הציורים, הוא מצייר את זה על מחשב, הוא עשה חתול גדול, והוא ראה חתול קטן. ואז הוא בא לכתוב חתול קטן. ואז הוא אומר, רגע, אם יש חתול גדול בפריים וחתול קטן, אני אשר את הקטן שלוש נקודות.

מתן:

כן.

אמי:

ובואו נראה אם הילד ישלים את זה. והילדים השלימו את זה. בדיוק. והוא אמר, אופ, יש פה משהו. ומאז הוא יצר, התחיל עם הדבר הזה.

מתן:

אבל מצד שני, זה כאילו נשמע מאוד כזה דידקטי. והוא כל הזמן הגדיר ברעיונות, עד כמה הוא לא רוצה להיות דמות המחנך. נכון. כי הוא שנע מאוד את כל המסגרות האלה, והוא היה גם תלמיד עם הפרעות למידה קשות. כן, הוא אומר את זה על עצמו

אמי:

לגמרי. הנה, יש

מתן:

לי... הוא אומר מתישהו, עד היום אני מתבלבל בין שלוש לשלושה. נכון. אבל מכיוון שאני עוסק בכתיבת טקסטים קטנים, אני יכול להקפיד, לא לעשות שגיאות הוא היה ברמה מסוימת של דיסלקציה. הוא אומר

אמי:

ממש, לא הסתדרתי במסגרות, ובאיזשהו מקום ויתרתי לעצמי, נשארתי מבית ספר התיכון, היום היו נותנים לזה כינוי של ליקוי למידה או בעיות ריכוז. אם היו נותנים לי ריטלין, כנראה הייתי הולך לאוניברסיטה ולא הייתי מצייר. הוא אומר שמבחינתו יצא טוב. בגלל זה באיזשהו מקום, אני אומר, נראה לי שהוא מסתכל על פשפש והוא אוהב אותו, ואפילו הוא אומר... עופה לעצמך.

מתן:

כן, אני חושב גם שהוא קצת הפשפש. נכון. עכשיו, שנייה לפני שנחזור לאמי, אני אומר, בקריאה שלי אמרתי, אוקיי, יש פה משהו תפקודי, יש פה איזה הפרעת קשב, יש פה משהו כזה. ואני לא יכול להתעלם מהעניין הזה של החורף. זה ספר עם אווירת חורף כל הזמן, וזה גם כל כך חריג בספרים של עמי רובינגר. עכשיו, באמת הוא שונה, אתה יודע, אתה רואה את כולם, אתה רואה את כולם זה. אז פה משהו בחלון הזה ובאווירה החורפית, כל הזמן מלווה את הספר, ואני לא יודע מה איתך, אני ממש אוהב חור אני אוהב חורף, ואני יודע בקטע דפוק אצלי גם, שאני אוהב לצאת בחורף. אני כמו צייד שערות, ככל שיש סופה יותר קשה בחוץ, תן לי לצאת, תן לי להרגיש, תן לי לראות אם אני רואה עץ נפל, היא מלא, היא מלא, אני מת על זה, עצפות וכאלה, עכשיו אני קצת אוהב לצאת כדי לחזור, לחזור לתנור, למרק, איך אני אוהב מרקים, אני מטורף על

אמי:

זה, אני גם אוהב בגדים של חורף, אני

מתן:

אוהב חורף, כן, גם אני, אז חורף זה דבר שהוא, זה האווירה, זה האווירה פה, עכשיו, מה עוד דבר, הרבה פעמים שומרים על חורף, אגב, דברים בנפש האדם, יש את העניין של הדיכאון, דיכאון חורף, יש דבר שנקרא סד. שזה כבר שם טוב, אחלה ראשי תיבות, שזה seasonal affective disorder, אוקיי? בעברית, הפרעה רגשית עונתית. דיכאון, חורף.

אמי:

חוסר שמש גורם

מתן:

באמת לדיכאון. בדיוק, וזה נפוץ בעיקר באמת במדינות עם החורף הארוך, וזה כנראה באמת קשור למחסור באור שמש, וירידה ברמות של סרוטונין, ו... סרוטונין. סרוטונין, ועלייה במלטונין של ההורמון שינה, ובכללי כל שעון הביולוגי שלנו קצת משתבש. הימים הקצרים ממש, וחושך, ו... אוקיי, בקיצור, קשה, אנחנו יודעים מה זה, והקושי הזה לצאת מהמיטה, זה דבר באמת פיזיולוגי שקיים. עכשיו, אם אני שנייה באמת מסתכל על תסמינים, ומקביל אותם לפשפש, עייפות קיצונית, קושי לקום בבוקר, צורך מוגבר בשינה, ירידה בתפקוד, הסתגרות, קושי בריכוז, השתוקקות לפחמימות, אגב. וואלה. כן? עלייה במשקל, עלייה במשקל, כנראה. נכון, הפוך, למרות שאולי זה ג'ינס מחודש שעבר, מחורף שעבר עוד, ירידה בפעילות, עצב ממושך. יש לו חיוך על הפנים.

אמי:

זה לב דווקא אומר. אמרנו על

מתן:

זה. ואז מצאתי עוד דבר שנקרא וינטרינג. שמה זה וינטרינג? זה בעברית חורפה רגשית. בסדר? הוא רעיון של קבלה עמוקה של המצב הזה, של תקופת החולשה, בסדר? גם מתחבר קצת למה שדיברנו קודם עם עודד. לקבל את זה, להשלים עם זה, שזה תקופה, וזה עובר, וזה חורף, אתה יודע, עכשיו חורף יכול להיות בעוד מצבים בחיים, אבל פה זה מדבר בעיקר על העונה ספציפית, וקצת להגיד שזה זמן להתאען וזמן לצמיחה פנימית. עכשיו, זה בא גם מעולמות הטבע. יש את הדבר שנקרא... שנת חורף. גם שנת חורף, וגם אצל צמחים, יש צמחים שנראים מתים בחורף. נכון. זה מהמקום הזה של הכאילו... הם חוזרים אחר כך בענק. כן, כן, בדיוק. שזה תנאי הכרחי גם לצמיחה. אתה חייב שנייה את ההפוגות האלה להתכנס. אתה יודע, העלים נושרים מהעץ, הכל זה. אתה משקיע אנרגיות שנייה בלהיות... בלחיות, לדאוג לצרכים המאוד פסיסיים שלך, ואני חושב שהפשפש הוא קצת שם, ובגלל זה אמרתי לך שאני חושב שמתי שיהיה אביו...

אמי:

הוא יפרח?

מתן:

הוא יצא.

אמי:

בעניין. הוא יצא. זאת אומרת שהוא מודע לזה.

מתן:

כן. עכשיו, אם אנחנו מתחברים לזה שהוא פשפש, העבודה שלו מבאסת. הוא צריך למצוץ דם.

אמי:

אה, לא יודע. הוא פקח.

מתן:

לא, אבל יכול... אוקיי? הוא שונא. עכשיו הוא חייב. בסדר, זה העבודה. זה מישהו. לא, יכול להיות שהוא תפעו את זה. הסבא של הסבא של הסבא שלו מצא צדם. מי הוא שעכשיו יתקומם? אבל, ואז כאילו הוא אומר, טוב, בסדר, אז יהיה לי זמן עוד למצוא. עכשיו, אה, אגב, פשפשים. מתי הפשפשים בעיקר פעילים? בקיץ? בקיץ. מתי הכלב שלך מתגרד? בחורף? נכון. הקיץ. הקיץ. הפשפשים מסגשגים בחום. ופועלים גם, מה יופי, פועלים בעיקר בלילה. 70 פעולים בעיקר בלילה,

אמי:

ידעת את זה? זה האמת שלא היה לי מושג, אבל הוא ישן בלילה.

מתן:

אבל הוא גם לא עשה כלום ביום, זה מסמיכה להצלנות שלו.

אמי:

אני רוצה להקריא לך משפט שאמר עמי רובינגר, ואני חושב שזה מתחבר למה שאתה אומר. למרות שאני מרגיש פרודקטיבי ויוצר די הרבה, יש לי הרגשה שאני בתלן גדול. 90% מהיום שלי ממוזמזים. הוא מודה. נראה שאני עובד מהר, הוא באינטנסיביוש שאני עובד. בשאר היום אני מגלגל רעיונות בראש.

מתן:

מדהים. קראתי את זה גם, אמרתי, זה הפשפש. זה הפשפש. זה היופי גם. כאילו אנחנו גם חיים בתרבות שאנחנו אומרים כל הזמן

אמי:

לעשות, לעשות, לעשות, אבל... אז אני חושב שהבעיה הכי גדולה שלנו היום, זה שאנחנו במציאות אינטנסיבית, ברמות פסיכיות, ומאוד מאוד קשה לנו לקחת את הברייק הזה. את הווינטרינג הזה שאתה מדבר עליו, מאוד מאוד קשה לנו רגע להשלים עם זה, שיש ימים שאנחנו פחות פרודוקטיביים. אנחנו פחות פחות יעילים, מה לעשות? כן. המוח היום פחות

מתן:

עובד. יפה. אבל בכל מקרה, אני חושב שאנחנו מסכימים פה, שהפשפש הוא אהוב, כי גם הוא אנושי. הוא מראה לנו את הרגעי החולשה האלה, אתה יודע, יש את כל הסרטונים האלה, הדבר הראשון שתעשה בבוקר זה לסדר את המיטה. ככה אם תחזור אליה, אתה תראה את המיטה המסודרת, אתה יודע שעשית, די, סתמו, כבר לא רוצה לסדר את המיטה בבוקר, בסדר? אז כאילו, הפשפש אומר לך, סבבה, ויותר מזה, אל תסדר את המיטה ותשאר במיטה, והכל בסדר, ומחר עוד יום, ואולי נצליח להתארגן, ואולי לא נצליח, ויש בזה משהו גם מאוד, אם אנחנו מדברים פה על ילדים, איזה כיף זה בתור ילד שאומרים לך, תשאר היום בבית, שאתה משחק אותה חולה, ואין לך שום רגשות אשמה בתור ילד. זה כאילו רגע מדהימים. ואצלי, וואי, אצלי, יש לי גם סיפור שפעם אחת, הורים שלי הכריחו אותי, אתה יודע, כל ילד משחק אותה חולה, וכאלה וזה. והיה בכיתה וו כזה, היה כזה ימים לקראת סוף שנה, שכזה, מחר לא הולכים, מחר חזרות, אף אחד לא הולך. היה לכם את זה כזה? אז היה איזה יום שאומרים, יאללה, מחר לא הולכים, מחר זה וזה, ואני בא ואומר תודה רבה. וזה היה, וואו, עכשיו, מזל שזה לא היה כזה משפיל, כי אף אחד לא ראה אותי, אבל אחרי זה היה דיבורים על זה, ואני חזרתי לאמא שלי ואומרה, את לא האמנת לי, ואת לא זה, ואת לא זה, ואז כפיצוי איזה שבוי נתנה ישר בבית, כן, היא אמרה לי זכותה שהיה פה פיצוי, כן, כן, כן, אשמה, בדיוק, אבל אני אומר, לפעמים להישאר בבית, זה מה שפשפש, וזה מה שצריכים לקחת מהספר, והכל בסדר. הכל בסדר. טוב, אז לסיום, בואו כרגיל, נשמע את קהל היד האמיתי. עכשיו, באמת, המערכת מפוצצת מפניות של כאלה שרוצים, הילד שלי, הילד שלי. אמי אמר, לא, לא, לא, היום,

אמי:

היום,

מתן:

פשפש מתלבש, זה הבן שלי. אז יאללה. אין לך את הסינק, לא הכנת את זה מראש, אז תכניס אותו לפה עכשיו, נעשה את זה בלייב.

אמי:

בוא בוא אדארי בוא בוא אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות

מתן:

בוא לפה בוא שלום לאדאר נחימובסקי הראשון

אמי:

אז אוקיי רגע בוא תיתן לי את זה

מתן:

כי זה עושה רעש תביא

אמי:

לי תביא אוקיי זה מה שחזיקים אני לא יודע לא משנה טוב אדארקי אתה מכיר

אדר:

את הספר פשפש מתלבש? כן

אמי:

על מה הספר? הוא זה בא עכשיו תגיד לי אז על מה הספר? אם הייתי צריך לשאול אותך על מה פשפש

אדר:

מתלבש? על מה הספר? שותה מיץ

מתן:

של מים ומחליק לתוך מכנסיים יפה! איזה חמוד, אתה מבין אנחנו פה

אמי:

הספר על הספר הזה מה, על תיר הסכם? תראה סכם, עזוב. אשר

מתן:

אבא יוציא את זה מהבית. אתה לא רוצה את הספר הזה. זה פויה. טוב, אדר ואמי. כן. עד כאן. להיום, להפעם. תראה בפרק הבא שהוא יהיה על... אתה לא יודע. לא. אני אגיד לך על מה. אריה שבפנים. מה אתה אומר, אדר, על אריה שבפנים? אתה אוהב את אריה שבפנים? כן. תודה רבה, לאומרי גולדמן, שהמח ויערוך

אמי:

בהצלחה. הפוטקאס הזה כלום בלעדיו.

מתן:

תודה רבה, נתראה בפעם הבאה. אבא סיפור.

פתיח:

אבא סיפור. ביי.