פרק 7: האריה שבפנים

עכבר קטן, אריה גדול, וסיפור שהוא קונצנזוס האמנם? אמי ומתן נכנסים לבפנים של ״האריה שבפנים״ של רייצ׳ל ברייט, ומדברים על הצורך להיות מורגש, על מנהיגים שצריכים או לא צריכים לשאוג חזק, ועל ערסים עם סאבוופר.

Transcript

אמי: 0:00

היי מתן. היי אמי. מה קורה? הכל מעולה. וואי, אז טוב, זה פרק שביעי שלנו? פרק שביעי. וזה פעם ראשונה של ספר ששנינו אוהבים, כאילו, לא, בעצם תכל'ה זה כבר לא. גם בפשפש ממש אהבנו. אתה חושב ששנינו אוהבים עוד? אנחנו לא מגלים אם אנחנו אוהבים או לא לפני. אני פשוט חושב שזה ספר שאי אפשר לא לאהוב אותו, אז כאילו אין מצב שאתה לא אוהב אותו. אה, אתה ממש כאילו גם קופה עליי, אני חושב, את החד משמעית שלך. אבל כן, אני די אוהב את הספר הזה. אני גם מזל אריה. כאילו, הרעיות אוהבים הרעיות, תמיד. יש זה עובד על כל המזלות ככה? לא, רק בעריות. אנחנו עולים על עצמנו. הבנתי, אוקיי. טוב, אז עריה שבפנים, של רייצ'ל ברייט. אז פתיח ומתחילים? יאללה, בוא נתחיל.

פתיח: 0:49

אבא סיפור. הסקט על ספרי ילדים, לא לילדים.

מתן: 0:54

ושוב הלכנו פה אחרי הפתיח. תקשיבי, אני פשוט אוהב את הפתיח הזה. אתה מת עליו, בגלל זה אתה גם כל כך רוצה לשמוע אותו כל פעם. נכון. בוא נשמע אותו שוב? כן. יאללה! זה בכלל סיפור על אכבר. אכבר קטן, שגר באיזשהו אזור נידח. בערבה, בסוואנה. נכון. והוא גר בלמטה של סלע ענק, שעל הסלע למעלה גר אריה. המלך. המלך. וכולם מעריצים אותו, וכולם, והאחבר הזה, הוא מרגיש קטן, מסכן, אפס כזה, שאף אחד לא רואה אותו, דורכים עליו, מתעללים בו, החיים שלו קשים. כן. כאילו, כתוב, נגיע לזה. ממש. והוא מקבל החלטה, הוא מחליט שהוא הולך ללמוד לשאוג כמו אריה, והוא רוצה להיות כמו אריה. והוא מתחיל מאיזשהו ספר, הוא לומד, ואז הוא מחליט שהוא הולך לאריה. לא ממש נוגע בספר, כן? כן. הוא יוצא למסע לאריה, שהאריה למנות הולך לשאוג. כן. זה בגדול מה שקורה, ומה שקורה בסוף. סיפור מסעו של אכבר בדרך ללהיות, שרוצה להיות מורגש יותר. עוד במסגרת ההתחלה, אבל אמרנו קרדיטים, אני חייב לתת קרדיטים לגליה אלוני דגן, שתלגמה וחרזה. בדיוק, זה ספר מתורגם, והוא כתוב בצורה באמת כיפית מאוד לקריאה. דיברנו על זה שאולי נתחיל לדרג ספרים, לא יודע אם נעשה את זה או לא, אבל כאילו. אבל פה, מבחינת הכיפיות של הקראה, שזה גם אחת הקריטריונים, ממש, ממש כיף להקריא אותו. וחשוב להגיד, האיורים. זה היורים בין היפים ביותר שראיתי בספרים. אז הנה, בוא באמת נפתח את העמוד הראשון. ומה יש לך פה? יש לך את ה-establish shot הפתוח, שאתה מבין קודם כל את העניין, את המוקד של הסלע של האריה במרכז הפריים, שאגב, קראתי גם שם הער בכוונה, עייר את הסלע הזה בצורה דומה לאריה עצמת, רואה את זה? הכל מאוד מרובה, ובוא נקריא, בערבה מעובקת בין חולות של זהב עמד סלע עתיק, חשוף ורחב. ותחת הסלע, בבית קטנטן, חי החולות ברחום, פצפון, שקט וביישן. אנחנו מבינים את שתי הדמויות פה. את הקונטרסט הפסיכי הזה, בין הסל הענק הזה, ואנחנו מבינים כמה האכבר הזה, ותמיד יש פה התגשה. אתה ממש מרגיש את הזום המטורף הזה, מהשות הכי פתוח שיש לדבר הקטן הזה, וגם זה משהו שאני מאוד מאוד אוהב בספר הזה, את הפרופורציות. ראינו בתרוף אותי, כמה אכבר, הוא עדיין אכבר קטן וחכם, אבל הוא יחסית לחיות האחרות, הוא גדול, אוקיי? הוא מורגש. ופה, הם היו נאמנים למציאות, אך אתם ממש רואים חיות דורכות עליו ולא מרגישות אותו? אפילו לא מרוע. לא מרוע. שזה קטע, כי תראות את זה רגע נורא. כן. כאילו, הוא ממש כואב לך עליו, אבל מצד שני, בגלל לך שזה כתוב, הוא היה כוזעיר, כל כך קט ומבועל, עד שאיש לא הבחין בו אף פעם בכלל. זאת אומרת, יש פה מין הדגשה, כמו בקומדיות כאלה, שיש הגזמה על הגזמה על הגזמה, אז זה עובד פה. זה מין הדגשה על הדגשה על הדגשה. יכלו להגיד, לא הבחין בו אף פעם. גם יש את הקומיקסים האלה, של ה-או, אאוץ' כאלה, שאתה רואה כאילו זה, ואז כן, היו לו חיים קשים עד כאב. זה משפט נורא, אבל הוא מאוד מודע לעצמו. כן, היו לו חיים קשים עד כאב. אתה מכיר את זה גם, אתה כאילו, יש לך קטון דיבור כבר מובנה. אתה מקריא את האו ואאוטש? אתה מקריא אותם? לפעמים. תלוי בה... ואתה עושה קול של מטה קטנה. אתה שואלתי שאלות, זה מאוד תלוי ביום, אתה מבין? זה מאוד תלוי. אתה עושה קול של אכבר או שכאילו... לא, לא, זה אני אמר לך, בקבועים אני לא טוב. באריה, במפלצות, ברעים אני טוב. עמוד אחרי זה, האריה, ובאמת המאהיה רצה ממש להראות שזה שני ניגודים, גם בגדלים, גם במה שהם משדרים. וגם בצורה. אכבר הוא מאוד קווים עדינים מעוגל, אוקיי? והאריה הוא כולו חד, קווים ישרים, שפיצי דוקרני, אוקיי? ממש יפה הניגודיות הזאת, זה שני הפכים. אז ובינתיים על הסל הגבוה מכולם, אריה גדול רווץ בנחת ונהל את העולם, הוא ישב שם ענק ומרשימד מאוד, והיה לו חשוב שיתנו לו כבוד. זה נכון. אחי ישראלי שיש, ובאנגלית זה, זה לא כבוד, זה לא ריספקט, אוקיי? זה הנראות. כן, ולנו... זה חשיבות. חשיבות זה משהו, נכון. אבל פה כבוד. הנהגה, שלוש תקפים. שלוש תקפים מכיזוער. מה שלוש תקפים? כבוד, כסף ו... כוח? כוח, נכון. כבוד, כסף וכוח. וזה מנהיג ישראלי. הוא רוצה כבוד, קודם כל. וכדי להרשים עוד יותר, הוא דאג להריד את הקרקע תחתיו כש... שעה. אבל אני רוצה, זה ממש, תקשיב, הוא ממש, הוא ארס. כאילו, צריך להגיד את זה. אני, שמה, קשה להתנתק מהסוף, שאני מכיר עד כמה הנפש שלו היא רכה. אבל זה לא סותר, זה מה שאני אומר. יש בו את הדבר הזה, שלה, אתה יודע, אני גבר, כשעמוק בפנים, הוא מדחיק המון המון רגשות אחרים, אבל הוא משדר את זה כדי לא להראות פגיעות. זה ההוא שנושא עם הסאברופר באוטו בפול ווליום מוזיקה, שכולם יראו שהוא קיים, וכולם ישימו לב שהוא מגני, והוא טורף, וכולם רואים אותו. כשעמוק בפנים, הוא כפות. שמה, אני חולק עליך, כי אני אוהב את האריה, וכמו שאמרתי בהתחלה, אני מגן על הריות. אבל לא, הוא מניג טוב, אוקיי? הוא מניג טוב. אני לא חושב שהוא מניג טוב. הוא מניג טוב, אולי הוא קצת... יותר מדי. הוא צריך להרגיע, אוקיי? ובאמת צריך להבין שבשקטים, וזה מה שהוא מבין בספר הזה, שבשקטים מנהיגים יותר טובים. אין בעיה. נכון. אבל הוא לא ארסים סאבו, אופר. אבל למה הוא צריך להרעיד את הקרקע כל הזמן? למה הוא צריך? כי אתה צריך להרגיש שאתה בידיים טובות בתור מנהיג. הוא קריזמטי. נכון. וזה חשוב. אבל דווקא השאגות האלה, השאגות הרבה פעמים, הן משדרות חולשה, בסופו של דבר. הן משדרות פחד על המקום שלך. נכון. נכון, צודק. אז זה מה שאני אומר. הוא צריך להירגע. הוא צריך להירגע, אבל זה לא אומר שהוא ארסים וסאברופר. הוא מנהיג טוב. טוב, אני לא יודע אם הוא מנהיג טוב, אני לא יודע מה הוא עושה להם, אבל ניכר שהם מסתכלים עליו בהרצאה, באמת. הוא כמו מנהל. האחבר הכי חכם פה, בסדר? האחברים הם חכמים, סיכמנו את זה. האחבר היהודי שלנו חזר פה, עוד יהודי. והוא רוצה להיות כמו הוא, אוקיי? היהודי לא רוצה להיות כמו ארסים וסאברופר. הוא לא אומר, אה, אני רוצה להיות אך. נכון. בסדר? אבל, אבל, אתה כן יכול להבין את זה שהוא, אתה יודע, הוא מסתכל, ויש איזושהי הערצה מסוימת, תחשוב קצת איזה סלב כזה, אוקיי, שעושה, כל הזמן הוא משדר איזה משהו מאוד שקרי. לנו זה נראה כאילו הוא חי בסרט, אבל אתה קצת רוצה לחיות בסרט שהוא חי בו. אוקיי. ואני חושב שזה קצת איך שהאחבר מסתכל עליו. כאילו הוא מסתכל עליו ואומר, וואי, האמת, איזה כיף לו, אתה יודע, הוא בטח... נכון. בטח הולך לו, הולך לו. קצת כמו מעולמות האינסטגרם, שאתה רואה את כל המשפיענים, משפיעניות. בדיוק, זה מאוד אינסטגרמי, וזה חיים, אתה יודע. אבל תראה, אבל האחבר, הוא לא רוצה להיות האריה כמו שהוא רוצה שהתייחסו אליו מול האריה, אוקיי? זה קצת שונה. הוא רוצה שירו אותו אורך כל כך יפה. את יודע מה זה הזכיר לי? מה? זה הזכיר לי טיפשים בלי הפסקה. שזה כאילו באמת אחד הסרטים המטומטמים שיש, אני מת עליו, סרט מדהים. יש שם רגע שהשתי דמויות האלה, שארי ולויד הם מחליטים לצאת למסע שלהם, ואז הוא מדבר איתו, ויש שם מין מומנט כזה, ששתי דמויות האלה, שהן באמת שתי דמויות מטומטמות, קומיות, מוחלטות, ואומר לו, אני כאילו, אני רוצה, אני רוצה להגשים את עצמי. אני רוצה כאילו לעשות משהו. ואתה מתחבר לדמויות האלה באותו רגע, כי הן בנויות כל כך טוב. וזה רגע אותנטי. רגע אותנטי בטירוף. ואתה פשוט אוהב אותם באותו רגע. עם כל השטויות, וכל הדברים הטומטמים, ואחרי זה הם רוגעים לה אוטטוקי. ומדביקים אותו עם סלוטי. בדיוק, אבל אתה כל כך אוהב, אתה אוהב אותם, כי אתה רואה כאילו מישהו שבאמת מרגיש שלא רואים אותו. לא רואים אותו. ואומר, אני יכול להיות משהו. נכון. אבל עם כל הכבוד, האחבר הוא לא טיפש בלי הפסקה. הוא לא, הוא לא, אני אומר, הוא לא טיפש בכלל. ואז קורה רגע, שהוא רגע שאם אתה שם לי, אומר לי, תשים את האצבע איפה אתה חושב שהספר הזה לא מושלם, זה קצת הרגע הזה, ויש עוד רגע בהמשך, שכאילו, האחבר החליט לצאת פתאום למסע, ופתאום עלה לו הדבר הזה, עלתה לו התובנה. אם היינו כותבים את זה בתסריט, היום שואלים אותך למה עכשיו? למה עכשיו? מה קרה? אוקיי. אתה מבין? זה קצת מקומות שהם כאילו, אם זה היה סרט, הייתי אומר, הייתי צריך לקרות פה אירוע, ודילגו עליו. ויש פה קצת דילוגים, במסגרת זה שרוצים להתאים את זה לפורמט של ספר ילדים. כן, אבל הרבה הרבה פעמים בספר ילדים יש את הרגע הזה של ה... את האוריקה הזאת. יש לי רעיון, עלה לי רעיון. נכון, אז זה היה יותר יפה, אבל אם היה קורה פה משהו, אני חושב. אבל... נסלח לה. פה זה עוד בדיוק, פה זה עוד נסלח, עוד מעט יש משהו שהוא יותר לא נסלח. הוא יוצא למסע, בסדר? והוא לרגע מתערער, זה קטע, הוא לוקח איזה ספר של איך לשאוג, אבל אז הוא אומר, לא, לא, לא, אני הולך למורה הכי טוב בזה, אני הולך לה תלו להיות מאוד רעם. נכון. זאת אומרת, הוא כאילו לרגע חוזר בו. זה דרמה. יש פה דרמה. הוא מפחד, נכון. זה באמת. והקטע הזה שהוא מוציא ספר של איך לשאוג א' א', אך בר, זה נהדר. כן, ממש. מלא, מלא איסטרקס, תנות, מתיחות, תנות. אבל אני אומר, למה אני שופט אותם בחומרה עם הדברים האלה? כי זה באמת, הכל פה מבוצע טוב, מדויק, סיפור טוב, מחבר אותך. אבל אז עדיין הוא יצא למסע. תראה גם, יש עצמות של חיות לאורך כל... הדבר הזה, כן, הוא עובר מסע מפחיד, הקטן שכזה. אבל מה, הנה, המשפט עשנו עליי, דילגתי עליי. מה הרגע עשנו עליי בספר, ואין כאלה הרבה. הוא באמת פחד מאוד, אבל הבין עמוק בפנים שהשינוי קורה ברגע שאנחנו משתנים. אני לא מסכים איתך. אני לא מסכים איתך. ואני אגיד לך למה זה עכשיו. קודם כל, זה קורה לפני שהוא השתנה. הוא לא השתנה פה עוד. זה האמצע שהוא רק יצא מהבית. בסדר. הוא הבין עמוק בפנים שהשינוי קורה ברגע שאנחנו משתנים. לא, יש פה קצת האכלה בקפית, אני מסכים. אבל אני חושב שמה שיפה פה, זה בייחוד בשימוש במילה אנחנו, זה ממש מדגיש לך שיש פה אלגוריה אלינו. זה רלוונטי לכולנו. אבל אני עכשיו איתו. אני עכשיו בסיפור, יש פה ספר ילדים על עכבר, שלא מורגש, שילדים יכולים לזדהות איתו, הוא יוצא להריעה, הוא רוצה שילמם אותו לשוג, מה עכשיו מדברים איתי על שינויים, שקורים עמוק בפנים, שאנחנו משתנה, די סתום תפה, די כבר, די לנסות להיות, בסדר, בסדר, אז אפשר להוריד את הפסקה הזאת, נכון, אז למה, אבל זה מה שאני אומר, למה, למה, למה, אתה נורא כוס, ואתה יודע מה, נכון, כי תשים את זה, לפחות תשים את זה בסוף, מוסר הסקל, אתה יודע, כמו פעם, לפחות כאילו, תכף נדבר על ס אני לא בטוח לגבי זה. המשפט הזה. אני לא בטוח. אבל בסדר. אולי לילדים גדולים יותר. אולי. אוקיי, סליחה. סליחה, סליחה, נסערתי. פרקת? כן, פרקתי, אוקיי. אבל אז הרגע המדהים. כן. תקריא. אוקיי, רועד מעט אבל זקוף. גילה פתאום בבת אחת את האריה מול הפרצוף. כן. עכשיו, פה יש מונולוג. מודים, מודים. כאילו אם הייתי סטודנט למשחק, הייתי אולי אומר, אני רוצה לעשות את המונולוג של... אדוני, סליחה, באמת, אתה סולח? מר אריה, תתעורר, יש לך עורך. צוויץ, הצוויץ זה פשוט מושלם. מעולה. מר אריה, אני באתי לכאן כדי ש... צוויץ, תלמד אותי לשאוג, אתה מוכן? תלמד אותי לשאוג. אתה מוכן? תיחס לפסיקפות. זה ממש טקסט שניתן לך כאילו עם אורעות בימוי. אתה שם לב לזה? כן. זה יפה יפה, הצוויצים הקטנים, זה כאילו, אתה ממש מרגיש, בגוף הטקסט, בדיבור, שהוא מתמודד עם הפחד שלו, בזה הרגע, הוא עומד מול אריה ענק, כי צוויצי לא נשלט, בגודל של הנחיר שלו, אריה יכול עכשיו להסניף אותו, הוא ייכנס, אתה מבין את זה, והוא מוציא לו, בדיוק זה כמו גיוקים של פחד, אבל זה גם קומי קצת, לגמרי, וזה הזכיר לי, אני לא יודע אם ראית את הסרט של בובס פוג, ראיתי, יש כמה מהם. נכון, אז באחד מהם, יש קטע שמגיעים לאיזה מקום, איפה שאני לא זוכר מה קורה שם, ויש שם דולפין. והדולפין הוא נורא חכם, הוא מדבר מאוד לעניין, אבל בידי פעם יוצא לו... מעולה. זה פשוט מושלם, זה מושלם, זה כאילו... וואו, והוא לא שולט בידי. ואז, שים לב, תראה, איזה יופי, איזה רגע. יש פה פריים יפה. מדהים. מושלם, תראה אותו. הוא מסתכל עליו. אובר דה מאוס. פול פריים. תראה אתם... אתה יודע, אני כבר בפלצנות של קונוע. מזנצנה. הייתי מנתח את זה מזנצנה. למי שלא מבין. זה כאילו מדברים תמיד על כמה כל פריים מעוצב כדי לשרת משהו. אז כאן אני יכול גם לזיין לך במוח. ואתה שומע את השקט. על כך מעכבר מוקף, קלו, מלא בחצים לכיוונו שדוחסים אותו, ועדיין, ועדיין, והאריה מסתכל עליו בשתי העיניים שלו, ואז שקט מוחלט. הסתרר בערבה. ואתה שומע את השקט. אריה פתח עיניים וסימר את הפרווה. הזמן העט בבת אחת. דקות הפכו לשבועות. ואז פער פתאום את פיו ונפלטו לו יבובות! ככה אתה מקריא את זה? חייבים, חייבים. רגע, וואו. מדהים, מדהים. מה, זה ספר טוב. זה ספר טוב. אין מה לעשות, זה ספר טוב. ומי שמקריא אותו לא טוב, אתה צריך להיות מוכשר כדי להקריא אותו לא טוב. הוא מדריך אותך להקריא אותו. זה שיעון משחק, מי שמגיד מקריאים א', קחו את האריה שבפנים. הוא ישפר לכם את הטכניקה. הוא רעד כל כולו, הפרווה, הזנב, הוא נסוג לאחור מחר, חשש לחייו, אל תפגע בייבא ואני מתחנן, אריה פוחד מהאכברים, זה פשוט לא יאמן. זה נגיד שורה יפה, למה? כי שורה בול לגובה עיניים של הילדים. הם לא שומרים דברים, השינוי קורה ברגע שאנחנו... לא, אמרים לך, אריה פוחד מהאכברים, זה פשוט לא יאמן. תבין, אם לא היה את זה, אתה בתור רבא צריך שנייה להגיד, הוא פוחד מהאכברים, אתה צריך להסביר להם, זה מסביר להם, אין מה לעשות. ההסברה היא חלק מהספרים האלה. ומה הוא עושה פה, האכבר? זה גם קטע, פשוט גאונות. יהודי מאוד. יהודי. הוא אומר, רגע, רגע, רגע, אני באתי למשהו אחד, אבל אני נצל את ההזדמנות. בדיוק. תורת המשחקים. הוא אומר, מה שיוגל, לא צריך לשוג, אח שלי, אני פה. רגע, אני, הוא מוקש ממנו מקום. הוא אומר לו, בוא, אני ואתה ביחד על הסלע. וואו. הוא קורא את הסיטואציה ומבין, בגלל זה, הוא גאון. זה החבר של טרופות ישוב. בדיוק. הוא גאון, הוא פשוט גאון. זה שם אפילו, אני הלכתי, בדקתי, בתורת המשחקים. קוראים לזה עדכון אסטרט וואלה. כן, זה מצב. הוא מזהה את ההזדמנות ומשנה את האסטרטגיה שלו על המקום. מה זה אומר תורת המשחקים? תמיד כאילו... אני רק יודע, עשיר, נתנו לו עשיר, שמו אותו בחדר עם עוד עשיר, אמרו לעשיר, אתה מוכן לקבל מיליון דולר, או מעשר... זה מה שאני זוכר על תורת המשחקים. זה קבלת החלטות בתוך... אוקיי, של עשירים. גם, גם. זה מצב שאתה עשיר, אז יש לך יותר בעיות להתמודד איתם. אוקיי, קבלת החלטות. קבלת החלטות במצב שיש לך לפחות שני מתמודדים. אתה מול מישהו, ואיך מקבלים החלטות במהלך הדבר הזה. זה מורכב, ואני לא באמת יודע להסביר את עכשיו רגע קסום עכשיו באמת השניים יהיו חברים עד היום על הסל היה לשניהם די מקום האחבר נשאר קטן אבל ידע שהוא ענק והאריה שעג עדיין אבל רק שהוא צחק אז זה לא צחוק חחח זה צחוק שעגה אתה חשוב איזה צחוק האחבר קורא אותו האחבר גם קורא אותו מצחוק בשביל לצחוק בשעגה הם חברים טובים שמה זה אחבר זה ג'רי סייפלד זה באמת כן שניהם למדו שגודל לא קובע שום דבר כי בכולנו יש בפנים גם אריה וגם אחבר. יפה. וזה כן סיום יפה מאוד. משפט מאוד יפה. כן? מאוד יפה. מאוד. ואתה יודע מה, עכשיו שאני קורא את זה... ודיברנו גם על החנן הגנן, שבכולנו יש גם גנן וגם ליצן. נכון. ושם זה לא כתוב, זה נאמר בין השורות במסר שאנחנו הבאנו. אז פה זה ממש נאמר, ואתה יודע מה, כשאני קורא את זה, אז אני מסכים איתך שאת הפסקה היא פשוט אפשר להוריד. ממש. כן, היא מיותרת בספר. אתה צודק. דן דן דן דן, שוב ניצחתי. סתם, זה לא ניצחות, זה דיון יפה. אז על מה תכלס הספר הרי ישם בפנים? אם הייתי צריך להגיד לך ממש בגדול, אז יש פה התמודדות עם פחד. מייצור שמתמודד עם פחד מאוד מאוד גדול שלו, מתגבר על החשש והולך ומשיג את הדבר הזה. אבל יש פה הרבה יותר מזה. יש פה רצון להיראות, שירו אותך. יש פה הסתכלות על הדשא של השכן. שתמיד נראה ירוק יותר. ברור שיש פה הרבה דברים. יש פה המון מסביב. אני שואל אותך על מה הספר, תגיד לי את הדבר האחד. כי אמרת פחד, אני מבחינתי אומר, לא חושב שזה פחד, המקום הראשון. פחד היה בטרוף אותי באמת, דיברנו הרבה על פחד. זה יותר התמודדות, זה למצוא את האינר עצמך, את האומץ בתוכך. את האומץ? אוקיי. אני חושב גם באזורים האלה, אבל אני חושב שגם מילת המפתח פה היא שינוי. היא להשתנות, זה יותר משינוי, זה באמת הרבה דברים, תורג, זה ספר גם... יש פה גילוי עצמי. אבל זה קצת נקודת חולשה לדעתי, כי זה כאילו יותר מדי דברים, וכאילו בוא נבחר אחד, אבל בסדר, אבל מבחינתי זה העניין שמאוד מאוד יפה לספר ילדים, זה על הצורך הזה להיות מורגש. זה הדבר, זה נקודת המוצא, זה האריה, זה האישים של האריה מהבית, הוא צועק כי הוא רוצה להיות מורגש, האכבר לא מורגש, והמילה הזאת מורגש, כאילו שהיא מתורגמת מאוד מאוד יפה, זה מבחינתי הדבר. ולפעמים כדי להיות מורגש, אנחנו חושבים שאנחנו צריכים משהו שהוא לא הדבר הנכון, וזה מה שקורה לו. הוא חושב שאם הוא ילמד לצעוק חזק, אז הוא יהיה מורגש. הוא לא מבין שה... להיות מורגש זה לאו דווקא זה. הוא מגלה את זה בעצמו. אבל לפני הסוף אני רוצה לדבר שנייה. יש פה אריה ואחבר. וחיפשתי עוד דברים שיש עם אריה ואחבר. ויש את משלי איזופוס. או איזופוס, או זה, שזה מיוון העתיקה, מאזור 600 לפנהספירה. אוקיי. עכשיו, איזופוס הזה, כל הסיפורים שנכתבו אי פעם, הוא כתב אותם קודם, בסדר? זה לא שכאילו אתה מחפש זה. צב הארנב, שלו, הנמלה והצרצר, שלו. איך? איזופוס. איזופוס. איזופוס. איזופוס. איזופוס. איזופוס, יאה. אז הוא כתב, באמת, לקח שתי חיות, כל שתי חיות אפשריות, שילב ביניהן. הוא עלה על משהו. כתב סיפור, משל, תוך שנייה. אז מה הסיפור אחבר ואריה? נספר לך אותו? תסלימו לי מוזיקה יוונית לאווירה, יוונית עתיקה. נשמור תלכות? לא, עתיקה יותר, יוונה עתיקה. יופי, תודה. אז רגע, לא, אל תסים לי עומר, אני אעשה בעריכה. אתה עכשיו תשתלב ותעשה... אוקיי, אז היה אריה, שיום אחד תפס אחבר ובא לאכול אותו. והאחבר אמר לו, יואו, בבקשה, אל תאכל אותי, אל תאכל אותי, זה סתם, מבחינתו אני כלום, תן לי ללכת, יום אחד אני אוהב לך במשהו. האריה כל כך נקרא מצחוק, שהאחבר ברח כבר תוך כדי הצחוק שלו. כעבור כמה ימים הקרה, האריה נופל ברשת של ציידים. אוקיי. תופוס. האחבר פתאום מגיע, אה, בבקשה, הנה ההזדמנות שלי, מחרסם את הרשת, האריה משתחרר, ומה מבינים? שגם הקטן ביותר, כאילו מוסר ההסקל, גם הקטן ביותר יש לו כוחות שיכולים לעזור לגדול ביותר. אוקיי? לכל אחד יש לו הממנות שלו. וזה, והחמלה של אריה, ואתה יודע, קצת הדייג ואשתו, כן? תשחרר אותי, ניתן לך שלוש משלות. כן, זה האנקדוטה שהשתמשו בה מלא פעמים. כן, כן, כן. וזהו. אגב, אגב, בשלים של הזה, נתקלתי בעוד אחד עם אריה. אתה חייב להקריא לך, כי זה באמת סיפור מדהים. כי הוא כל כך גרוע ואתה תואב את זה. שוב, תנו לי מוזיקה יוונית, כן? קוראים לזה השועל והאריה. פעם אחת, השועל מבחין בפעם הראשונה בחייו באריה, חיה שאינו מכיר. הוא נבל מאוד, הוא בורח. ביום השני, השועל שוב מבחין באריה, אך נשאר לעמוד מרחוק ובוחן את החיה. ביום השלישי, השועל פוגש את האריה פעם נוספת ועוזר אומץ לגשת אליו ולומר שלום. בין השניים מתפתחת שיחה והם נפרדים כילדים. זה הסיפור. זה הסיפור. היו היה שואל וזה הוא ראה את אריה וברח. הוא ראה את אריה והתעניין. הוא ראה את אריה ו... אהלן אריה, מה קורה בסדר? זה כמו סיפור שאני ממציא לילדים פעמים, ואז אני קולט שתוך כדי סיפור כאילו בניתי עולם טוב אבל אין לי שום פואנטה, ואז זה נגמר ב... ואז הוא הלך... זהו. והוא שמח עד היום. מה מוסר הסקל? היכרות והבנה מונעים את הפחד מהלא נודע. זה תודה. זה מה שאני אומר, הוא תפר מיליון משלים כאלה. אוקיי. אז רגע, נחזור לסיפור שלנו. אז מה שיפה, שפעם אבל זה היה מאוד תכלסי. אתה רואה, אומרו לך סיפור, מוסר הסקל. ושם זה היה בקטע של חיים ומוות. חיים ומוות. תעזור כי אם לא, אתה מות. גם פה אבל יש פחד של מה? הוא מפחד. יש פה פחד מוות. יש פה פחד מוות. אבל שהוא כמו תופעת לוואי. אבל הפחד האמיתי הוא להיות לא מורגש. זה מה שאני אומר. נכון. זה ספר שמאוד לדור הנוכחי שלנו של לדבר על רגשות, לדבר על פחדים, של זה. תבין מה שלים של פעם זה? אם תעשה את זה... תמות, לא תעשה את זה, תחיה. והיום זה הרבה יותר לרועות את הרגש. זה הקשמה עצמית, זה סיפור על הקשמה עצמית. הוא רוצה להיות משהו, הוא רוצה להיות קיים. לגמרי. יש פה עוד אלמנט מאוד מאוד יפה, בסיפור שהוא, אמנם הוא לא הדבר המרכזי, אבל יש פה משהו על הנושא של רושם ראשוני גם. כן. אנחנו הרבה פעמים קוראים אנשים, אנחנו מסתכלים עליהם, אנחנו אומרים, איזה מאושר הוא, איזה טוב הוא, איך הולך לו. וזה מה שהוא עושה, הוא מסתכל על האריה, הוא בונה את הדמות הזאת, הוא מחליט שזה האריה. אני יכול להגיד שזה קורה לי גם, זה ק אני שם לב שאני מגיע למקומות חדשים, והאנשים שבהתחלה שאני הכי שונא, ואני מסתכל עליהם עם כזה, יו, איזה חיים בסדר וזה, הם בסוף נהיים בחברים הכי טובים שלי. כי משהו מתקלף, ואתה מגלה פתאום את הבן אדם מאחורי הדבר, ואתה מבין שכל הדבר הזה סתם חרטברת, ואתה... אתה על חשני, אבל יש לי שוג של כורחות על, אגב, אם אתה צריך תשתמש בי. באמת, אין לי הרבה כישרונות בחי, אבל זה כישרון. יש לי תחושות רושם ראשוני מדהים. אני מזהה, תוך שנייה, בן אדם שאני יודע שהוא יכול להיות החבר הכי טוב שלי, אני מזהה מי פחות בכיוון, אני ישר קולט, ופעמים אני גם כאילו, עכשיו תמיד אני גם רב על זה עם מטבל שהיא כאילו, היא סורפת אנשים. כן, עכשיו פעמים אני אומר לאנשים, תקשיב, הוא משלנו. כן. נו לו שנייה. נו לו להיפתח. רגע, אז מה רוצה להגיד? לא, אז אני אומר, זה ממש זה, כאילו בסוף הוא מגלה את החבר הכי טוב שלו, הם נהיים החברים הכי טובים, הוא לא הולך אליו במטרה להשיג חבר, הוא הולך אליו במטרה, הוא אומר, הוא ילמד אותי, אני אקבל את הכלים האלה ואני אמשיך הלאה. גם יכול להיות שאני לא אוהב אותו, אני מפחד ממנו בכל. ובסוף הוא מגלה שמאחורי הדבר הזה מסתתר משהו אחר לגמרי. כן. וזה שיעור יפה לחיים, אני חושב. אז אוקיי. אה, ויש לי סיפור אבל אחד. כן. משהו על רושם ראשוני. פינת הסיפורים של... כן, ואיך אנחנו... אז אני הייתי באבונותיי, הייתי בבד אחד. כן. והייתי בקורס... קורס קטינים? קורס קטינים, כן. מה? כן. למה אני לומד עליך מלא דברים בפודקאסט? אתה לא היית בקצין אבל. לא, אני בסוף הלכתי משם. חתמת ויתור? כן, אבל זה סיפור ארוך. אחרי כמה זמן? ממש כזה לקראת הסוף. מה, אתה היית ג'ובניק מצ'וקמאק שנוסע על קנגו ובררבים נהגים בכביש? ואז אמרתי אולי אני אצא לקצונה והלכתי לקורס. אוקיי, בעד אחד, כן. קצור, יש לך שלב כזה באחד הימים שאתה מקבל להיות מפקד. אז הייתי מפקד באותו יום ותודה, צאתו אותם לכל דברים ועשינו פעילויות וכאלה, והיה לי שם חבר ואני כזה אומר להם, רוצו, רוצו, רוצו, רוצו, רוצו, ואז הוא שם לי רגל או משהו כזה. מה שיצא לי בלי ששמתי לב, זה היה כזה, יא בן זונה, אני זיין אותך בתחת. וואו! אוקיי? ואז... או שבלי, אולי רק אני אזיין אותך, לא יודע, היה... אני לא זוכר אם אמרתי, אני לא זוכר אם נקטתי או לא נקטתי במיקום הספציפי. עכשיו, זה החברי, בסדר? זה היה כאילו ביניהם. הזכרנו כבר בפרק שזה סקט לספרדלים, לא לילדים, כן? אוקיי, בסדר. קיצור, בסדר, זה היה באווירה החברית, והוא כזה צחק וזה והכל בסדר. ושמע אותי מישהו שהוא לא היה המפקד שלי. אוקיי. מישהו אחר, שמפקד אבל אמיתי בבעד אחד, ואז הוא בא אליי והוא אומר לי, כן, זה לא פסייך, אתה מדבר לפקודים שלך, אתה לא מתבייש, אמרתי לו, תקשיב, אתה צודק, לא לעניין, אבל זה חבר, כאילו, הוא חבר, ואז קראתי לו לבחור, אני אומר לו, תקשיב, תסתער, כאילו, תסתער סליחה, זה היה נפלט. הוא אומר לי, כן, אני יודע, הכל טוב וזה. ואז הוא אמר לי, פשוט משפט מדהים. הסליחה שלך לא שווה כלום, אני מכיר אנשים כמוך. עכשיו הוא היה רציני. ראיתי עליו שהוא פשוט הפך באותו... בגלל שהוא שמע אותך ואומר דבר אחד, אני זיהה אותך בתחת. כן, הוא החליט שאני כאילו... אבל למה זה כל כך נחרד בך הסיפור הזה? כי כאילו אמרת... כי הוא פרשן אותי. כי כאילו אפשר שאמרת, אני לא כזה. בדיוק, הוא פשוט פירש אותי, לא נכון. הוא השליך עליי משהו שהוא חשב שהוא שקרן, אני יודע... שהסליחה שלו, הוא אומר לי ככה, הסליחה שלך לא שווה כלום, אתה סתם אומר, אני מכיר אנשים כמוך. זה יותר, הרבה יותר גרוע מלהגיד למישהו, לחבר, אני איזהן אותך, זה להגיד דבר כזה, אני מכיר אנשים כמוך. איך זה קשה הוא להריע, אבל תזכיר לי, הרושם הראשוני. הרושם הראשוני. הוא הסתכל עליי, והוא החליט שאני איזו דמות מסוימת. כשהאחבר מסתכל על ההריע, הוא אומר, הוא כזה מוצלח, כזה טוב לו, הוא כזה מאושר, הוא כזה ככה, הוא שלם עם עצמו. והוא ממש לא. נכון. כאילו, אל תכניסו אנשים לקטגוריות מסוימות. אבל שוב, אני חושב שאצל האחבר, זה באמת להסתכל על האריה, ויותר לראות האימפקט, את הכבוד, את הדבר הזה שלך כולם, והוא גם רוצה להיות מורגש. אבל הוא חושב, חושב שהמורגשות תביא לו עושר. נכון. חושב שהעושר נמצא במורגשות, והוא אומר, האריה זה מאושר. נכון. האריה זה מאושר כי מרגישים אותו. זה אגב נכון לגבי כל סיפור אפשרי, שאם אתה תחשוב על אם תעשה משהו, תמצא את העושר, אבל זה לא נכון. העושר בסוף זה תהליך פנימי שאתה עובר, וזה גם קצת מה שהחבר עבר. והוא מבין שהאריה הזה יש בו הרבה יותר עומק, ולא רק עומק, הוא בכלל לא מאושר. הוא סתם הכניס אותו לאיזו הגדרה מסוימת. אגב, הזכרת לי גם סיפור, שאני לא יודע כמה הוא קשור לאריה ואלזה, אבל שכאילו גם על הרגעים מכונינים כאלה, שפתאום יצא לי משהו מהפה שכזה... ביסס אותי כמשהו מסוים שהציע הרבה פעמים זה ההומור פעם היה זה בהסעה לבית ספר באוטובוס כזה היה מישהו שהוא היה לא יודע כזה רביתי קצת וזה היה כזה טרש טוק וזה באיזה כיתה היי והיה כאילו קהל לשיח בינינו ואני הייתי כזה מהיר מחשבה כזה כמו אחבר כאילו והייתי משתמש ואז הוא אמר לי משהו כמו יאללה מה אתה משחק אותה גבר שאתה חושבת על זה אז אמרתי לו מה אתה רוצה שאני אשחק אותה בחורה וכולם נקראו ראו מצחוק מהבדיחה הגאונית שלי, וכאילו ניצחתי אותו. ניצחתי אותו, והוא השתתק והלך, ואחרי כך נתן לי מכות באיזה גן שעשויים. רגע, עכשיו נזכר אותי במשהו. אני לא אמרתי לו, יא בן זונה, אני אמצא אותך בתחל. ואמרת לו? אמרתי לו... יבן זונן יפתח את התחת. אוקיי. שזה הרבה פחות נורא. תודה, ביאלי, תודה לך. זה הרבה פחות נורא. כן, אתה תפתח סתם כדי לראות מה המצב. אולי יש לו בעיה ברק. קודם כל, למה הוא שם לי רגל? אולי, אתה יודע, אולי יש לו בעיה ביציבות. צריך לבדוק. אולי תקוע משהו. אוקיי, אוקיי, אותו דבר. פוטטו פוטטו, כמו שאומרים. אבל אוקיי, בקיצור, בוא נחזור שנייה לזה. אז אני אגיד לך מה. הספר הזה... על הרבה דברים פה שאמרנו. אני חושב באמת שהדבר הראשוני, זה הצורך הזה, המאוד בסיסי, להיות מורגש. שהוא צורך שהוא נכון לכל בן אדם. גם האנשים הכי ביישנים ומופנמים, איפה שהוא רוצים, להיות מורגשים, לעשות משהו, שלא סתם ימותו, כאילו בלי שום נגיעה לעולם. אבל כולנו רוצים את זה. כולם רוצים. ומי הכי רוצים את זה? ילדים. ילדים, זה הזכיר לי ישר, כאילו תמכתי קצת בזה, וזה הזכיר לי את הבן שלי, שהוא מלא פעמים, הם יוצאים להם טעויות כל כך עמודות בשפה ובזה, ואת הרבה פעמים צוחק על זה. ואבאנג'לי ממש מתעצמם ששוחקים עליו דברים שלו, ועל טעויות. ואף פעמים אני גם מחכה אותם, בצחוק, כי אני גם אוהב לחכות. וכבר אני אסור לי לחכות. אני יודע את זה. אני לא מחכה בחיים שדאי אבא. עכשיו לפעמים אני רק שער איתם כבר. זה נראה כל כך רגיש אצלם שאני שער איתם וזה שיר ביחד. אבא, אתה מחכה? לא, אני רוצה לשיר איתך. זה שיר טוב. אבל לא. אז כאילו, אסור. כי זה מערער להם את הביטחון. זה מערער. אתה צוחק עליהם. הם רוצים להיות שווים. הם רוצים להיות מורגשים. לא להיות בדיחה של הבית. וזה כל כך נכון. ובגלל זה הם כל כך האכפר הזה. ואם אתה תשאל אותם, שאלתי את הבן שלי הוא קראתי לו את זה, אבל מה הספר, מבחינתם הספר הוא על האריה. על האריה, הם לא מדברים איתך מילה על האחבר, האריה שהוא פחד מהאחברים, זה כאילו גולת הכותרת, אגב, אריה פחד מהאחברים, זה גם מאוד קלישה, העניין הזה שלה לפחד מהאחברים, מי מפחד הרבה פעמים זה יותר אפיל, שגם ניסיתי סתם תחקיר כאילו לראות מאיפה זה קורה, זה התחיל במאות ה-18 וה-19, קרקסים ותיאטראות, אהבו לשלב רגעים קומיים, שפיל מגיב בבעלה לאחבר, כי זה מצחיק, הדבר הגדול והבלתי פגיע, זה פתאום מפחד מהדבר הפצפון, זה יצר דימוי ויזואלי מצחיק, והרבה פעמים קרקטורות וסרטים מצוירים, טום וג'רי, דיסני, שימו את הבדיחה הזאת שוב ושוב, וזה כבר התקבע בתור הדבר האמיתי. בסדר? אבל בטבע... אבל הם באמת מפחדים. לא. אין שום הוכחה בטבע שפיל או הריות פוחד מאכבר, אוקיי? אין כזה דבר. לא, כי תמיד אמרו שהם מחרסמים להם את הרגליים. ממש לא. לא שאני יודע. אם מישהו מוצא משהו אחר, תגידו. אבל מה שכן, יכול להיות שפיל יגיב לרגע בבעלה עם משהו קטן יזוז לו חרק מסוים, ירוץ לו פתאום בין הרגליים. נו, זה כמו החתול שאתה מכיר עם המלפפון. נו, זה זה. חושבים שזה נחש. כי זה מצחיק. עכשיו, לגבי הרעיות והאכברים, אגב, הרעיות בדרך כלל מתעלמים עם מחרסמים, אלא אם הם רעבים במיוחד. אוקיי? מה זה הזכיר לי עכשיו? זוכר את הפעם הראשונה שרואים את סקר במלך הרעיות? וואי. יש לך קלוז-אפ, מטו-ראף של אכבר, פום. הקף רגל שלו, היד של סקאר, נוחדת עליו והוא תופס אותו. והוא מסתכל עליו ואומר, איזה מסכן אתה, אומלה, אני לא זוכר בדיוק את הטקסט, אבל כאילו, הגורל שלי וגם שלך זה, אתה לא הולך לראות את הבוקר של מחר, כי אני הולך לאכול אותך, ואני לא אהיה מלך בחיים. וזה בול, זה, בטוח הם רפררו, למשל, האריה והאחבר זה קיים שם איפשהו כי אחרי זה זז הוא נכנס בדיוק לסקר ואומר לו איזה משהו וסקר לא שם לב והאחבר בורח כזה אוקיי עכשיו סקר אכזרי הוא לא שחריר אותו מחמלה הוא קצת מקבל טעון שלו של אחרי אבל איפשהו כל העניין הזה הוא כאילו זה יש פה משהו של האחבר הוא... הוא נשנוש, הוא חטיף, הוא לא זה. כן, הוא אפילו לא מסביע, הוא סתם. הוא לא חלק מהמשחק, וזה קצת ילדים. ילדים הם לא מורגשים באמת, וזה כל מה שהם רוצים, להיות מורגשים. אגב, למה כאילו ילדים חולים על יובל המבולבל? אתה יודע למה? על כל הדמויות הן בולבלות. אני שם לה לראש. למה? כי ילד, כל החיים שלו, צוחקים עליו. נו, מה אתה עושה, חמוד? מה אתה מבולבל? ופתאום הם רואים מישהו מבוגר שמבולבל, והם נדמייבים, לא, אתה לא שם את זה נכון! בהופעות שכאילו, מסתרק עם מברשת שיניים. אז כולם כזה, הם צוחקים, כי פעם ראשונה הם יכולים להיות בעליונות על מישהו. אתה מבין? זה ההיגיון של כל הסוג הומור הזה לילדים, שהוא מאוד ילדותי בשבילנו, כן, זה באמת, תמיד גם מבוגרים עושים את זה נכון. כן, כאילו, איזה מצחיקו, איך הוא לא יודע, כי פעם ראשונה, הם מרגישים, מורגשים, הם בעליונות, הם אומרים מה הדבר הנכון. כן, הם אפילו לא שווים בסיטואציה, הם החכמים. בדיוק, אז זה מה שקורה פה גם, האחבר נהיה חכם, האחבר מנהיה תאריה, ואומר לו, תקשיב, אני ואתה זה שילוב חייתי, בואו נעשה את זה ביחד. תשמע, עכשיו הנה בדיוק, אשתי מור יתה לי איזשהו מחקר, שילדים שנותנים להם לעשות מטלות וכאלה, ולהיות ממש פעילים בזה, זה מייצר אצלהם הרבה יותר ביטחון בטווח הרחוק. שזה בדיוק זה. שאתה נותן לו את היכולת לבוא ולעשות לבד, הם מרגישים שהם שווים משהו, הם מרגישים שאיזושהי הגשמה עצמית כזאת, גם אם זה באותו רגע, זה מפתח אותם מאוד מאוד לעתיד. וזה האכבר הזה. זה האכבר הזה שלנו. לגמרי. ואכבר הזה הוא גם... עוד יותר מזה, כי הוא יצא מאזור הנחות שלו, מהבית הקטן והחמוד שלו, ועשה פה מסע. וזה גם מה שאני אוהב בספר הזה, שזה לא איזה שינוי פנימי שקורה. לא, הוא עושה פה שינוי מטורף. הוא יוצא, הוא מטפס, הוא עובר דרך ארוכה. הוא מסכן את החיים שלו. כן, עכשיו מה שיפה זה סיפור מסע, ממש. סיפור מסע, זה אולי נעמיק בפרק אחר, ממש על הקריטריונים של הדבר הזה. אבל יש פה ממש סיפור מסע גם, שהמסע עצמו, שזה אני מקבל קצת את המשפט שאני לא שונא, אבל המסע עצמו משנה אותך. זה לא שינוי רגעי. לא פתאום החלטת משהו. הוא פעל, הוא הלך, הוא היה נחוש, הוא המשיך. והוא הטעים את עצמו תוך כדי, שזה הדבר. אתה כל הזמן צריך להטעים את עצמך. המטרה שאתה מצפה להגיע אליה בסוף, היא לאו דווקא המטרה שאתה תגיע אליה. אתה צריך לזהות ולהבין ולעשות את השינויים במהלך הדרך. אז בקיצור, אחלה, אחבר. אחלה, אריה, אגב. אני מת על אריה. אני אוהב את אריה. אחלה, אני מצביע לו. אני מצביע על אריה. זה עכשיו שהוא צוחק. עכשיו שהוא מהמם. אני מצביע לשניהם. ממשל תחדות. זה ממשל תחדות. לגמרי. אני בעד. אני מקווה שאולי נעשה עוד פרקים גם על ספרים אחרים בסדרה. איזה מהם? אני מאוד אוהב את קווינה קואלה. אני צריך להשלים את זה. טוב, אז בואו, כמו בכל סוף של פרק, בואו נשמע את קהל היעד האמיתי, הבת של דימה, אליה.

ילדה: 36:12

טוב,

אמי: 36:12

אז אליה, מה את

ילדה: 36:12

אומרת על הספר? קצת עצוב בגלל שהחבר קצת עצוב. כן. ועל מה הספר לדעתך? על אומץ. על אומץ, נכון. ומה פחות אהבת בספר? פחות אהבתי שהוא נראה עצוב בתמונה. תהני, האחבר? כן. אוקיי, יפה מאוד, מומי שלי.

אמי: 36:39

איזה חמודה. היא קצת כמו האחבר גם מדברת. חמודה כזאת. היא רוצה להישמע ולמדברת בשקט. ומה היא אמרה? איזה יופי שהיא אמרה את המילה אומץ. לא חושב שאמרנו את המילה עוד פעם אחת. אנחנו מדברים על פחדים, על חששות. אומץ. תראה את הנקודת מבט של הילדים שהם מסתכלים בך על החיוב, על זה. היא רואה בו פשוט, כן, כמישהו שמגלה אומץ ועושה את זה. כן. מתגבר על החשש. טוב, תודה רבה. עד כאן להפעם, ואנחנו נתראה בפעם הבאה עם איזה ספר? מצפטל? זהו, הגיע הרגע? וואו. הגיע הרגע. טוב, יוצאים למחקר. אז את הפרק הבא נקליט בעוד שלושה חודשים. כן, סתם. כל יום שני, חבר'ה. כל יום שני, פרק חדש. לא נגיע מוכנים, זה מה שיהיה. מצפטל, יום שני, נתראה בפעם הבאה. תודה לכם. ותכתבו לנו על ספרים שאתם רוצים עוד. יש לנו כבר רשימה, אבל נשמח לשמוע עוד. ותפיצו, תפיצו את הפרוטקאסט לכמה שאתם אנשים שנראה לכם, זה יעניין אותם. ראית את הפוסט הזה על הפיל שרצה להיות אחי? כן. וואו. דיון סוער, דיון סוער. תשמע, זה נוגע לאנשים. כן, לגמרי נעשה על זה פרק מתי ש... טוב.

פתיח: 37:52

יאללה.

אמי: 37:53

ביי ביי.

פתיח: 37:54

ביי ביי. לסקט על ספרי ילדים, לא לילדים.