אבא סיפור

פרק 8: מיץ פטל

• Matan & Emy • Season 1 • Episode 8

Share episode

מיץ פטל, הארנב הכי מסתורי בספרות הילדים הישראלית.
אמי ומתן יוצאים למסע בעקבות הספר האייקוני של חיה שנהב שאיירה תמרה ריקמן, ונוגעים בכל מה שהופך אותו לאגדה – מהציורים המוזרים, דרך תאוריות הקונספירציה (כולל זו שהארנב בעצם הרעיל את כולם), ועד השאלה הנצחית: על מה בעצם הספר? על סקרנות? על חברות? או בכלל על כלום?

אמי:

היי מתן. היי אמי. מה

מתן:

קורה? הכל

אמי:

בסדר. וואו, זה כבר משפט פתיחה קבוע

מתן:

שלנו כזה. כן, היי, גם למה נדיננו על היי ולא היי? נגיד, מה זה היי? היי זה

אמי:

סנו, נהיינו סנויים. היי, היי, היי, אתה עושה עם שתי יהודים או יהוד אחת?

מתן:

עם יהוד

אמי:

אחת. זה גם, אגב, זה לא חד משמעי. לא משנה. טוב, פתיח?

מתן:

וואו, איך אתה מהר לפתיח? אבל שנייה, תמיד לפני הפתיח אנחנו רואים על מה הפרק, קצת נודדים איזה טיזינג להמשך. כן, אז כאילו, עכשיו הפרק שמיני, שמונה, נכון? כן. מצפטל, זה קרה, הגענו, הגענו. בוא נודה שביקשנו, קיבלנו בקשה, די בהתחלה אמרו לנו מצפטל, מצפטל, מצפטל.

אמי:

ואמרנו נחכה עם זה. אנחנו צריכים רגע שנייה להתמקצע, להרגיש שאנחנו שלמים. ואנחנו שם.

מתן:

אני חושב שגענו מוכנים. מה מחכה לנו בפרק? מה אתה

אמי:

אומר? מה יהיה?

מתן:

פתיח ונתחיל.

פתיח:

פתיח ונתחיל.

מתן:

יפה, אוקיי, אז מיץ פטל, ספר שנכתב בשנת 1970, חיה שנהב, איורים של ציורים, של תמר הריקמן, שים לב שכתוב פה ציורים, וזה

אמי:

לא סתם, זה לא סתם, זה באמת, אני לא ראיתי עוד ציורים כאלה, אני מדבר על זה, אבל אני לא ראיתי, וזה חוזר באיזשהו ספר

מתן:

אחר, אבל אני מדבר על המילה ציורים, אתה שמת לב ספרים, תמיד אני אומר איורים, מאייר, לא סתם, ככה כתובים את זה, ציורים, למה? תכף נספר, נדבר קצת על תמרה. אבל יש לי פה את הגרסה הבלתי נסבלת הבאה, שזה ספר מנגן, אוקיי? יש פה כפתורים. זה פשוט בושה. מזל, מזל שמי שעשה את זה, עוד קצת יש לו חמלה, שהוא הוסיף פה כפתור, מתג של קיבוי וזה, לפעמים בספרים מנגנים אין, אבל כאילו איך, איך מקריאים את זה? זה כאילו כמו טאבלט של ספרים. אי אפשר, בסתם, כן. כך, תן, אז אני צריך לקרוא, ואז פעמים אני אומר להם, אוקיי, מה אני עושה? איפה התפקיד שלי? אני מספר, מה אני? ופה זה ספר שהוא מילה במילה. עכשיו, לא רק

אמי:

שהוא מילה במילה. זה ממש, דרך אגב, זה רק מוכיח כמה הספר הזה, ונגיד, כמה הוא הצלחה, שיש לו מרצ' בכאלה כמויות. כן. זה פשוט מרצ' של מיץ פטל.

מתן:

עכשיו, היית רוצה שאולי המרצ' יהיה שודרג עם הזמן, אבל לא. הם נשארים נאמנים למקור המאוד... מיוחד הזה. אבל תקשיב שנייה, לקפתור פתיחה. אתה חייב להבין את הסבל. אתה רוצה שהוא יתחיל לספר? כן. תתחיל לספר את הספר, זה ספר ארוך, גבר, אנחנו צריכים לישון. זה עוד לא מתחיל.

אמי:

כאילו הילדים אומרים להפעיל את זה לבד, זה

מתן:

הקטע? כן, אבל זה הכפתור של התחלת המילים. עכשיו מה קורה? הוא פתאום בשנייה אחת בטעות לחץ על משהו אחר. תראה כמה זמן עבר. בטעות לחץ על זה, זה התחיל זה. ואז הוא עוד פעם חוזר להתחלה, כי הוא לא לחצו על ההתחלה. וואו, זה כמו סרט של טרנטינו. שוב פה אני צריך להפעול את כל זה. זה סיוט. מי שהמציא את זה תודה לך על כלום. וואו.

אמי:

כן. רצית להגיד שאתה לא אוהב אותו. אתה אמרת לפני זה. נכון.

מתן:

אני לא... תקשיב, לא, לא. תקשיב, זה הספר הראשון שאנחנו עושים עליו, שאחד משמעית גדלנו עליו. נכון? לגמרי. אני ממש זוכר את עצמי בתור ילד, אני זוכר את התגובות שלי, ואהבתי אותו. בתור אבא, בתור מבוגר, אני לא אוהב את הספר הזה. למה? כן זוכר לו רגעי חסד. כי הוא ארוך.

אמי:

אוקיי.

מתן:

המבנה שלו לא ברור. לא יודע, יש פה התחלה, המצא וסוף. יש פה כל כך הרבה דברים. כשקוראים פה עכשיו הנה תודה מה תקציר מהר למי שלא מכיר בבקשה בוא תעשה אותו בתקציר נראה איך

אמי:

תצליח היה יער איזשהו מקום נידח כלשהו שהיה בבית שגר שם איזשהו יצור וכל החיות ביער רצו לדעת מיהו והוא לא חשפת עצמו

מתן:

אף פעם יודעים רק את השם

אמי:

יודעים שקוראו לו מצפטל שזה כבר התחלה המגניבה בעריה ואומר אני הולך למצוא מי זה באה ג'ירפה, פוגשת אותו, והוא אומר לה, אתה קשור, הוא רוצה להצטרף אליי, בואי, אנחנו הולכים, יוצאים למסע. היא אומרת לו,

מתן:

יאללה, בוא. אנחנו בתקציר עדיין, ואתה צולל, כל הסיפור, הם עוד לא יצאו. כן, לא, תקציר מהיר, אמרנו מהיר. אז יש אריה וג'ירפה

אמי:

שרוצים לגלות מי זה מצפטל, הם עושים לו כמה טריקים, בסוף הוא יוצא, הם מגלים מי זה, הם עושים לו עוד משחק מוח, ובסוף הם

מתן:

כולם חברים.

אמי:

ושותים

מתן:

מצפטל. נכון. קיצור, בוא נפתח, בוא נפתח את ה... בוא ניכ ניתן שנייה, כאילו נסכים שאנחנו לא נהב, לא נהיה תרחנים כל כך. פותחים, מיץ פטל. אוקיי, משפט תיכה. בסדר, לפחות את זה ניתן את הכבוד,

אמי:

נקרא. תכף אגב, אבל לפני זה, בפתיח, שמת לב שיש ציור, קודם כל של ארנב. כן. וואו, וסנאי. וסנאי. אני לא סוגר מה קטע של הסנאי. יו, שמה. בונה? עלית פה על משהו. אני קלטתי את הסנאי, אני חושב שיש פה פריקוויל.

מתן:

וואו, אני ממש רואה את תמרה עושה גרסה, ואומרת לה, תמרה, את הרסת את הספוילר. יש פה ארנב בעמוד הראשון. אז אני אוסיף סנאי. כאילו, ברגע האחרון היא הוסיפה

אמי:

בוא נבלבל אותם, הוא ארנב או סנאי אז כן, זה מוזר לדעתי יש קשר בין הארנב לסנאי

מתן:

כן, אבל שמה זה ספר אלמותי כולם יודעים שמצפט אלו ארנב זה באמת החוויה הראשונית הזאת שאתה מגלה פעם ראשונה איזה חייה, זה באמת אחד הזיכרונות הראשוניים שלי זה מה שמדבר פה, הכי הרבה לילדים זה התעלומה הבלשית הזאת, ועדיין אין כזה דבר ספויילר לילדים, אוקיי? אתה נוגע במקונה? אין כזה דבר ספויילר לילדים.

אמי:

אז טוב, אנחנו מתחילים בכלל בבית של מצפטל. זאת אומרת,

מתן:

ככה מתחיל הספר. הבית של מצפטל עמד בקצה החורשה. היו לו וילונות צהובים, חלונות ירוקים וטריסים אדומים. החיות בחורשה שאלו, מי הוא מצפטל? אבל אף חיה לא ידעה. ואנחנו רואים פה באיורים את כל החיות. אקספוזיציה מעולה, איור לא מעולה,

אמי:

אוקיי? לא, אבל יש לו קטע. תקשיב, אני לא ראיתי כזה, באמת. אין ספר שראיתי שמאויר

מתן:

ככה. אתה לא יכול להגיד שזה לא מיוחד. אני גם הופתעתי ממש שילדים... סבבה עם זה. כן. סבבה

אמי:

עם זה. כי יש פה משהו גם שאין פה חוק... תראה, הכל יוצאת מהקווים, הצבעים. אפילו התיאור של הספר, שים לב, היו חלונות ירוקים. החלונות

מתן:

לא ירוקים. למה אתם שקרים כבר? כבר יש פה

אמי:

בעיית אמון. הטריסים הם אדומים, אבל מה זה החלונות? מה זה חלונות מול...

מתן:

לא הבנתי. כן. עכשיו, בניגוד לסרבול העלילתי שהולך עכשיו להיפתח לנגד עינינו, זה משפט מעולה שהוא מתאים לך את הכל במיסטוריות הזאת, בעובדה של החיות בחורשה שאלו מי הוא מיץ פטל. אני שוב, זוכר בתור ילד איך היה את הסקרנות הזאת של מי זה? מי זה? כי אתה רואה בית אטום, אין לך פה שום רמז לדבר הזה. עכשיו, מה שקורה פה באיור זה כאילו, באמת, זה כי זה כי של... למה יש פה דובי עם חליפה? פוקסידו.

אמי:

נכון.

מתן:

ולמה... אני לא מוכן לפרק הזה, אוקיי? אני לא מוכן לפרק הזה. וקראתי המון, והמון נכתב, ונאמר על מצפתל. מלא.

אמי:

הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדבר עליו. באמת. באמת. כמות המחקרים שעשו

מתן:

על הספר... וואו, וואו, כאילו, תמצאו חיים.

אמי:

כן. ואנחנו

מתן:

אומרים את זה בתרושניים של... ממש, כאילו, אנחנו עושים איזה פודקאסט. סמינריונים. מדהים. אבל זהו, אני מראש כאילו מרים ידיים. מראש מרים ידיים.

אמי:

אנחנו נדבר מה שאנחנו יכולים. מה שאנחנו יכולים. מה שאנחנו מגיעים אליו. ובעמוד אחרי זה, הציורים משתנים ל� סיימה את כל הצבעי פנדה שלה בדף הקודם. כן. ועברה לספר

מתן:

הבא. נכון. נגמר לה ירוק. ואז היא זה. והמשך היא עוד פעם עכשיו ירוק. אבל לא, באמת יש קטע עם הצבעים של הצבעי היסוד פה. אדום, צהוב, כחול, ירוק, מאוד. זה הצבעים היחידים. כן.

אמי:

אז אחר הצהריים הלכה לה ג'ירפה בשביל. ואת מי היא פגשה? את אריה? שלום אריה.

מתן:

שלום ג'ירפה. רוצה לבוא איתי? אני לא יודע כבר מי זה מצפטל.

אמי:

טוב, אמרה הג'ירפה. קודם כל, זה לא כתוב בחרוזים. זה כתוב מאוד סיפורי, ויש פה כזה, האריה הוא זה שיוזם את זה, והוא אומר לו, מציע לו, ואז מה, יונה לו? טוב. אני מת על הטוב הזה. טוב הזה זה מדהים. היא לא אומרת לו, יאללה בוא נלך, או היא לא סמר... היא לא... היא לא טוב. אתה מכיר את זה בהודעות שמישהו עונה לך טוב?

מתן:

כן. נכון, יש דירוג? העניון הטוב, העניון הטוב.

אמי:

זה בעייתי המילה טוב. למה? כי יש דירוג, יש סבבה, שסבבה זה כאילו מדהים, ויש אוקיי, שזה בסדר, יש בסדר, טיפה אני פחות מרוצה, העניון הבסדר, ויש טוב. טוב זה טוב, זה לא מרוצה. מה? טוב זה לא מרוצה. איזה שטויות. כשאני, מי שעולה לי טוב מבחינתי, מה, מה קרה? מה לא טוב? מה לא טוב? טוב, מה לא טוב? אבל אין הבדל. יש הבדל ענק בין טוב לסבבה. וואו, ממש אין הבדל. יש הבדל.

מתן:

טוב? אוקיי. טוב? טוב. אני מת על טוב הזה, זה קצר, אוקיי? כן. גם כשאני כותב את הסרטים, כן. כן. מסכם. אתה רוצה לבוא איתי? כן. למה צריכים כאילו... ברור שאני... למה צריכים להעריך? לפעמים לא צריך להעריך. ככה מדברים.

אמי:

כן. טוב. ואז צלצל האריה בפעמון הקטן שבדלת. ואז אנחנו מתחילים, מי זה

מתן:

מצלצל? צעק מצפטל. מי זה מצלצל? עכשיו זה, יש דברים שנכנסו פה לז'רגון. מי זה מצלצל? זה קלאסי, כאילו, אתה יודע, זה צ'רלי וחצי, זה עם מי אתה מתעסק על הבוקר. כולם ידעו שזה מצפטל. אנחנו קראו אריה והג'ירפה, ג'ירפה ואריה. לפעמים כאילו, אמא שלי עד היום יכולה לעשות את הבדיחות האלה שכזה, מי זה ג'ירפה ואריה? היא אומרת לנו בדיוק שהיא דופקת את זה. כאילו, כן, כאלה בדיחות. מעולה. אז מה אתם

אמי:

רוצים? טוב, צעק מצפטל. מה אתם רוצים? לדעת מי אתה. לא הבטח צעק מצפטל, זה סוד. יפה. זה יפה. זה מעולה. כי סוד זה דבר

מתן:

שהוא ברור לך.

אמי:

בדרך אגב, כאן, במשפט הזה, הוא בעצם תקע את היתד הראשון בזה שהג'ירפה והאריה לא יוותרו על זה בחיים. כשאתה אומר למישהו זה סוד, הוא רוצה לדעת. אתלקת אותם. נכון, נכון. הוא גמר את עצמו

מתן:

פה. נכון. עכשיו, שמע. נרחיב עוד מעט על הביקורות שיש על הספר הזה, ויש, או... יש פה, יש פה. לא מעט. אני חושב שבאיזה רגע שהוא אומר זה סוד, זה מרקח מאוד את כל הביקורות על זה שהם עושים לו אאוטינג וזה, כי זה נהיה משחקי. נכון. אם הוא אומר, לא אפתח, יש לי חרדה חברתית, לא אפתח, תלכו מפה, אתם משיגי גבול. מצד שני, זה בית, תחבדו את הבית. נכון. הוא לא רוצה שתהיו פה, הוא לא פותח לכם את הדלת, תלכו. אוקיי? זה גבול דק. צריך להבין את זה. אבל כן, יש פה משהו בעולם של זה סוד. עכשיו, ילדים. וסודות, הכל סוד. אי אפשר סודות בחברה. שהם תמיד לוחשים לך סודות ואתה לא שומע כלום. דבר חזק יותר, דבר חזק יותר. ואתה מתחרד שביקשת שוב, כי אז זה שוב

אמי:

קורה, ואתה מת, מת. כי זה גם, תמיד נשיפות חמות

מתן:

באוזן. מדיוק, זה גומר אותך. אבל בואו קצת נסדרס. אוקיי, אוקיי, אוקיי. ג'ירפה ואריה, הם ממשיכים, לא מבטרים. אומרים, בואו נחכה מחוץ לבית, נעשה לו סטוקינג. חכם ג'ירפה ואריה, יופי. אהריה יוזם הרבה יותר, הוא מפעיל אותה. הוא היזם. הג'ירף הדמות. נוראית. נגררת. נגררת, מיותרת, טיפשה. יש לך באמת מאפיין אחד בחיים. את גבוהה. תדעי שאת גבוהה. תביני שרואים אותך. בסדר? עם האריה אני יכול להבין אם היה לי זנב, לפעמים לא הייתי שם לב שהיו רואים אותו. ג'ירפה הוא כאילו בחיית. בחיית. נכון. נסה להסתתר מאחורי

אמי:

השיח הזה. ומאוד ילדותי.

מתן:

אתה אוהב את

אמי:

הספר הזה? אני...

מתן:

פתאום אני קולט שכאילו אתה מגן עליהם ואומר דברים יפים. אני

אמי:

קולט שאני לא שאלתי אותך. כן, אתה יודע מה? כן. גם עמד במבחן הזמן, שזה היה הכי

מתן:

יפה. נכון. כאילו, מה שאני לא אוהב בו גם, זה גם קצת מה שאני אוהב, זה כל העניין הזה שאין פה חוקים, אין פה מבנה, הכל פה כאילו, וזה קצת כמו שילד מספר לך סיפור, ואז הוא הלך לזה, ואז הם הלכו לזה, ואז הוא נפל לבור, ואז אתה חושב שהוא סיים, אתה אומר, היי, יופי, ואז הוא הלך, כאילו זה כזה, ואז, ואז, ואז. הוא גם לא מתחנף, הוא לא מתחנף לילדים. לגמרי. כן? לגמרי. כן, הוא מדבר אליהם בגובה עיניים. אוקיי, אז ב� ואז גם סוף סוף פיצח את הדבר הגאוני של אני מאחורי השיא אחת מאחורי העץ הגבוה. פתאום נפתחה הדלת, ורגל קטנה, לבנה נחמדה ויפה,

אמי:

הציצה. נו זה גדל, זה טיזינג. גם לך בתור

מתן:

קורא, זה טיזינג. נכון, זה טוב. רגע טוב. כן. רגע מסתורי. אני ממש זוכר בתור ילד איך כל הזמן סקרן אותי הדבר הזה, וזה רגע שהוא קצת על גבול ה... לא יודע, אני רוצה להגיד אפילו אימה. אוקיי? יש פה איזה מסתורי שהוא

אמי:

קצת מפחיד. אני חושב שגם בגלל זה בתור ילד קצת פחתי מהספר. יש פה אלמנטים מפחידים. אני חושב שכן.

מתן:

טוב, בקיצור, יוצר ערנב. שווה, אני מתאייף. אני מתאייף. זה גומר אותי המעבר

אמי:

הזה.

מתן:

זה משתנה גם בפונט. אני לא מבין מה קורה פה כבר. אני הרמתי ידיים, אוקיי?

אמי:

אבל אז בסוף הם רואים שזה מצפט אל הערנב, ויש פה קטע מהמם. לא רואים באיור. את מצפתם. כן. והקטע הוא שאם חותכים וגוזרים את הדלת, אז אפשר לפתוח אותה לילדים, ומאחורה מסתתר ארנב. או אם את הארנב מתגלה מאחורי.

מתן:

אני אמור לגזור את זה? כן, כן. מה זאת אומרת... כן? אני הבנתי, קודם כל, אני הסתכלתי על העמוד הזה, אמרתי, מה זה העמוד החתרני הזה? זה כאילו, אתה רוצה לקבל, הנה מה שחיכינו, אנחנו הולכים לראות את... ואני אומר, מה, זה בכוונה עשו לי דווקא? אתה רואה אפילו, יש פה הכנה, תסתכל, תסתכל, יש פה הכנה לדלת. אז בתור מעריץ

אמי:

כזה, אתה אומר את זה בהתלהבות, למה לא גזרת את הדלת? אפשר לשאול? אני לא גוזרת את הספר הזה. כן. כי זה גם, אין לי כוח לגזור את זה, זה קשה, זה קרטון אבה. כן. אבל זה אנקדוטה, נחמדה.

מתן:

יפה,

אמי:

אוקיי.

מתן:

בקיצור יוצא, ואז יש רגע

אמי:

מאוד מטומטם. לא מטומטם. כי מה הם עושים לו? הם שחקים לו במוח. הם עושים לו גז לייטינג. הם שחקים לו במוח. הם אומרו, אנחנו יודעים מי אתה. אתם לא יודעים מי אני. אנחנו יודעים מי אתה. ואז הם מתחילים לזרוק לו מלא שמות של חיות. נכון. ולשחק לו במוח. נכון.

מתן:

אני לא יטוש. קודם כל יש פה רגע יפה. שמקודם הם היו אלה שבחוץ והם לא רואים אותו והוא מדבר. עכשיו יש חילוף בתפקידים. פתאום הם נהיים קול, הוא לא רואה אותם, הם אומרים לו אנחנו רואים מי אתה. הוא מבין פתאום איך זה מרגיש להיות בצד השני. אנחנו יודעים מי אתה ואתה לא יודע איפה אנחנו. ואז אבל אתה אומר אם הם יודעים ורואים מיהו, למה אתם לא אומרים מיהו? למה אתם עושים לו את המשחק הזה? כי הם עושים לו משחק. אני לא יודע. למה? זה חמוד. אני אוהב את הקטע. זה חמוד, אבל זה האזורים שהספר

אמי:

הזה

מתן:

הולך למקומות מוזרים.

אמי:

אתה לא מבין. אני לא מבין. רגע, ואז מה קורה אחרי זה? אמרתי כבר שאני לא מבין. מה הוא מחליט לעשות? התחרות. התחרות. כל הכל, מה זה המילה הזאת? התחרות. מי לא יודע מה זה התחרות? בוא נעשה התחרות. זה נשמע בהונגרית. בוא נעשה התחרות. רגע, אבל לפני ההתחרות, שים לב, אתה רוצה להיות חבר

מתן:

שלנו? בסדר. נכון. נשיב מצפטה, אבל מה זה נעשה? לכל לאורים התרחנים, שתכף אני ארחיב את הדיבור עליהם הם נהיו חברים. אצל ילדים זה תופס. הם נהיו חברים בשלב הזה. אתה רוצה להיות חבר שלנו? אם זה היה לא סבבה, הוא אומר להם, לא, אתם פשוט הטרדתם אותי, טעופו לי מהשטח. אני ממש לא רוצה להיות חבר שלכם. הוא רוצה, הם נהיו חברים.

אמי:

ושים לב, הוא עונה להם בסדר ולא טוב. אתה רואה? אבל הנה, אבל רגע, אם הם נהיו חברים, בסדר זה מעל טוב. לא, בסדר זה מעל טוב. טוב זה הכי גרוע? כן. טוב. ובסדר זה, בסדר, יש אוקיי ויש סבבה.

מתן:

וואו. אוקיי. אני לא יודע כבר מה להגיד, אתה נופס הרגלי במוח, אני אומר לך אוקיי, אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב. זה לא רע. אוקיי. ואז... אבל מה שיפה שבאמת כאילו פעם ככה היית רוכש חברים. רוצה להיות חבר שלי? כן. והם גם היום ככה. הבת שלי משרדת בגן של השויים, מגיעה לה מישהו, רוצה להיות חברה שלי? כן. והם נהיים חברים. וזהו. כן. זה יפה.

אמי:

ועוגיות ובוטנים ושוקולד. יפה. וגם נתן להם לשתות מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות גבוהות.

מתן:

קודם כל, תשאל כל ילד, מה הדבר שאתה הכי אוהב בספר? שהוא נותן להם מיץ פטל. שהם שותים מיץ פטל. זה כאילו

אמי:

הדבר. מרצת להגיד דבר עוד? שהם כנראה כבר לא איתנו. כן, הם מתו מסוכרת כנראה. אין מצב שהם חיים. זו תזונה מאוד לקויה.

מתן:

כן. עכשיו, סוכריות. תמיד כולם מתקבלים על המצפטל, אבל יש פה גם סוכריות, עוגיות, בוטנים ושוקולד. היא לא העירה שום דבר היא לא צעירה שום דבר מזה, אבל בסדר. ובוטנים, זה כזה חטיף של פעם, שאתה יודע, שהיה לי בר מצווה, סבא שלי, סיכרונו לברכה, אתה יודע, מביאים לבית כנסת סוכריות לזרוק על הילד. הוא אמר, בתקופה שלי, זרקו גם בוטנים. הוא הביא בוטנים. בוטנים אמריקאים, אתה יודע, בוטנים של... האזגורים. כן, אתה יודע מה זה? בוטן כזה לראש. אתה יודע מה זה? עכשיו, מה היה מצחיק? כשיש את הילדים של הבית כנסת, ואתה רואה אותם כזה, אוספים מהר, מהר, אני זוכר את האמצע הזה, שאוספים מהר את איזו סוכריות פתאום רואים,

אמי:

איזה חרז? לא מבינים, לא מי שם בוטנים על הרצפה אגב. מי רוצה בוטנים? אני אוהב בוטנים כבר כשאני מבוגר, אבל כתור ילד אתה לא רוצה בוטנים. זה ממש חטיף.

מתן:

כן, אז סוכריות וגיות בוטנים מאוד ישן, והספר נגמר, והספר נגמר בשעה טובה. סיימנו את הרכבת הרים הרגשית הזאת.

אמי:

אז על מה הספר? מצפתל. מה?

מתן:

איזו שאלה. שאלת השאלות. כמו שאמרתי, דיברו על זה המון. כתבו על זה המון, ומראש ידענו שאנחנו ננסים פה למאורת הערנב מצפתל. קראתי, לא מעט. אבל בואו נתחיל שנייה מהרקע. חי אשנהב, ספר, כמו שאמרנו, נכתב בשנת 70, והיא בכלל עסקה במחקר גיאולוגיה במכון הגיאולוגי. היא גם הייתה כותבת שירים, וחלק משיריה הולכנו, וידועים בעיקר לחניו של יוני רכתר, זאת אומרת, אדון שוקו שלה, פרט משה רבנו, גברת עם סלים, שיתופי פעולה עם ארי

אמי:

קיינשטיין. גברת עם סלים זה אחד השירים האהובים עליי.

מתן:

כן, לאוטובוס נכנסת, וראתי פסלים, תראו איך היא תופסת את כל

אמי:

הספסלים, ומאיפה אני הכי אוהב אותו, מהקלטת כמו גדולים

מתן:

של אריק

אמי:

קיינשטיין, שאני מראה לילדים שלי עד היום והם ממש אוהבים את זה, זה פשוט מאסטר

מתן:

פיס. לגמרי. מאסטר פיס. לגמרי. אז כן, אז היא חתכת שם דבר, ומיץ פטל, אם אני לא טועה, הבנתי נכון, זה הדבר הראשון שהיא כתבה לעולם הילדים. זה היה דריסת רגל של ה... זה לא הגעתי. לא הגעת, כי היה לך קשה. תחקיר קשה. ממש, ממש. באמת, אני גם באמת אומר, אנחנו כאילו, הפודקאסט הזה, אנחנו תוך כדי תנועה, אנחנו מבינים מי אנחנו, אוקיי? עכשיו... פה זה כאילו יצא משליטה, כאילו נהיה לנו אחריות על הכתפיים, אנחנו אומרים, אנחנו צריכים להתכונן לפרקים, אנחנו מתכוננים, עכשיו מיץ פטל זה דוקטורט, זה פאקינג

אמי:

דוקטורט.

מתן:

זה אשכרה דוקטורט. אנשים

אמי:

עשו על זה, באמת, עבודות, מחקר, אקדמיות

מתן:

שלמות. כן, אבל אני אומר, בקיצור, היא אומרת שהיא כתבה את זה לבן הגדול שלה, שאהב לשתות מיץ פטל, והיא לא אהבה את זה שהוא שלה מיץ פטל, היא אמרה לו, בוא אני אמצא

אמי:

לך, אני אתן לך מיץ פטל אחר. אז היא אמרה, במקום

מתן:

שאני את ופה, לא יודע אם אתה נכנסת לזה, מתחילה קצת טלנובלה קטנה. היא כתבה לה את הטקסט הקטן הזה, והיה להם זוג חברים. שמעת את זה? לא. תמרה ריקמן וטט קרמי. טייט קרמי היה גם סופר, משורר, עורך ספרות. טייט קרמי בזמנו היה, לא יודע אם זה מה תפקיד, עורך רפרנט של עם עובד או מה של הוצאת הספרים. ואתה יודע איך זה בארץ. היא יום אחד הראתה את זה לתמרה ריקמן. הראתה לה את מה שהיא כתבה. תמרה אמרה לה, וואלה, צריכה לעשות מזה ספר. והיא נתנה את זה לבן זוגה דאז, קרמי. והוא אמר לה, תמרה רוצה לצייר את זה? ויהיה בחיים לו. ועכשיו היא אמנית בכלל. נצירת היא רואה את הסכמנט מלא דבר. והיא אמרה, יאללה. אז סוג של כאילו... לא, היא אמרה, טוב. נכון, היא אמרה, טוב. אז זה סוג של התחיל מזה. נשמע

אמי:

הגיוני גם לפי התוצאה. רואים שזה לא מישהי שאירה ספרי ילדים לפני. יש פה משהו באמת

מתן:

מאוד מיוחד. בהידיוק היא התנסתה, אמרה, אוקיי, אבל אני לא יודעת עוד, אריה, ג'ירפה, אני אעשה ניסיונות, אני אנסה. זה נראה

אמי:

אקספרמנטלי. ממש. זה נראה כמו יצירה אקספרמנטלית.

מתן:

עכשיו, המילה ציורים. לא סתם כתוב פה ציור בין איור לציור. אני אגיד לך, זה די פשוט, פשוט איור הוא בדרך כלל המחשה חזותית של טקסט או רעיון וציור יכול להיות יצירה אמנותית עצמאית נכון מנותקת וממש הדגש פה לא סתם כתוב פה ציורים כי תמרה היא צעירה לקחה בדיוק צעירה אוקיי זה שכתב פה מילים זה יפה מאוד אבל תני לעשות את האמנות שלי ועם כל הכבוד טט קרמי הוא בעלי את קיבלת את הספר הזה ואגב תמרה ריקמן לא ראתה מהספר הזה שם יסתה את זה בהתנדבות, דורתה את זה שקל. כן, סיפור כואב. קצת עצור. כן, היא טוענת ש... הנה, מאז יצאו לאור. היו לו 78 מעדורות ואני לא מקבלת עליו כסף. זה הגורל שלי כנראה לא לקבל כסף מאמנות, רק סיפוק. אני גם כישלון מוחלט במחירות.

אמי:

וואו. קצת פולני.

מתן:

אבל סבבה. תכלס, מסקנה, ואם אני עכשיו הנכד של תמרה, אני אומר לה תמרה, בואי נפטר את העניין הזה.

אמי:

ממש. אבל, הספר הזה יוצא בשנת 70, וההוצאה לאור אומרת, המנכ״ל אומר, תקשיבו, אני מצטער שרוצנו את זה, זה יולך להיות כישלון.

מתן:

כן. אחרי שזה כבר יצא, הוא שיגר מכתב, אני אגיד לך את הנוסח של המכתב, בחמישי בפברואר השנת 70, זמן קצר לאחר פרסום הספר, אלירו חמלוריה, מנהל למערכת העורך הראשי, אמש קראתי את הספר וואו. וואו. זה קצת הביטלס של ספרי הילדים. כאילו, המרגן שוויתר על ה...

אמי:

בספר הזה, בוא נגיד, תאמת מתפוצץ.

מתן:

אז זהו. לא בהתחלה. יפה. בהתחלה הוא לא נמכר. ולא רק זה, הוא קיבל גם ביקורות נוראיות. כן.

אמי:

נכון, רוב המבקרים לא מבינים את הדבר הזה, מבקרים את הציורים בצורה הזה. כל המומחי ספרי ילדים באותו זמן שמדברים על ספרות וכאלה, אומרים שגם הכתיבה, הם לא מבינים את הספר. הם צד מדברים כמוך. מה זה?

מתן:

אני לא מבין כלום. נכון. אני לא מבין. לא, אבל מה הם אומרים שאני לא מסכים איתם? יש פה דיבור על המסר. היעדר המסר. מה מוסר ההסקל? אוקיי? זה משהו במיוחד פעם.

אמי:

כי הם מחפשים באמת את הפונקציונליות. חיפשו באותו זמן, חיפשו פונקציונליות. אז על מה הספר?

מתן:

על

אמי:

סקרנות ובסוף על חברות. זו סכנות שמובילה לחברות.

מתן:

לשאול שאלה על מה הספר במיץ פטלס, באמת שאלה קשה. אני אומר, הנה, אני לא יודע על מה הספר. אני לא יודע על מה הספר. בוא נגיד לכם עכשיו, ולך, על הדברים שקראתי, ואתה גם קראת על דברים. נגיד כל מיני תיאוריות. יש קודם כל תיאוריה של אתרה אופק. היא אומרת שהאריה והג'ירפה הם אנלוגיה לאימא ואבא, ומצפט אל זה הילד. היא אומרת בעצם שהילד בעולם שלו הוא עם דלת סגורה וקשה להיכנס, ולמעשה בכך שהניחו לילד להשיג אותם, הם כאילו מאוד נכנסים לעולם שלו של הילדים, ומוכיחים שההורים שהם מכבדים את בידותו הטבעית של ילדה, מכילים אותה. אוקיי, לא התחברתי. לא התחברתי גם. לא התחברתי, אני

אמי:

מעריך, יפה, גם אנחנו מפליצים

מתן:

תיאוריות. כן, אבל נגיד היא אומרת על המשחק של אתה יטוש, אתה זה, שההורים קונים את עולמו בככה שהם מדברים בשפה שלו, ובזכות זה הוא פותח בפניהם את הדל ומכניס אותם. אוקיי, עוד תיאוריה. דוקטור יעל דר. תיאוריה שהרבה יותר התחברתי אליה. היא אומרת שמצפטל הוא בעצם יצירה חתרנית שפונה האישר אל הילדים, ולדעתיה אין שום מסר לספר הזה, וזה הקטע שלו. ובגלל זה הוא גם כל

אמי:

כך קשה לעיכול, כי הוא באמת כתוב לילדים. כמו

מתן:

לשל ילדים. עכשיו, דיברנו על ההתחלה של הספר הזה, שהוא נקטש, וביקורות נוראיות, וגננות, והורים, ומורים, ומי שלא רוצה, לא רצו את הספר הזה, והוא לא נמכר בשום צורה. ומי רצה אותו? הילדים. והוא צמח מלמטה. אין בית בישראל שלא מכיר אותם. והיא אומרת יעל דר, שהיעדר מסר הוא דווקא העיקר.

אמי:

אז אני יכול להתחבר לזה. אני בעיקר גם מתחבר לאריה והג'ירפה, שכמה שזה מדליק אותם, אני מכיר את זה אצלי הרבה פעמים, שנגיד, דווקא כשיש איזו משימה כזו, צריך לפתור אותה, וזה כיף. כאילו, נותנים לך משימה, ואתה נאבק. זאת אומרת, אתה עולה, וזה באמת כיף. יש בזה משהו. אני ממש מתחבר לרבע ג'ירפה, וזה מזכיר לי מקרה שהיה לפני ערך שנתיים, משהו כזה. אני ומור יצאנו למסעדה בערב, ופתאום ממש ליד הקריאה, אנחנו רואים על הכביש משקפי ראייה וצורו מפתחות. אנחנו מרימים את זה, ויש בצורו מפתחות מלא דברים, אבל מה, יש שם גם? AirTag. אוקיי. אמרתי, מדהים, AirTag, יפה, אנחנו נמצאת הבן אדם. מצמיד את זה לאייפון, ורואה שזה לא עובד. ואז אני מבין שאין בה AirTag סוללה. וואו. וואו. אני אומר, אוקיי, זה משימה. טוב, אנחנו יוצאים, הולכים למסעדה, במסעדה מתעסקים רק בזה, לא עוזבים שנינו, כאילו, למצוא את הבן אדם. מור מפרסמת בקבוצות. וזה משקפיים שנראים של מבוגר או של... של, לא, בחורה, צעירה, יחסית, אבל משקפי ראייה עם מספר גבוה. אתה רואה שמישהי צריכה את זה. מישהי כרגע לא רואה לאן היא הולכת. וואו. אוקיי? כאילו, ממש מטריד. אנחנו כאילו מנסים וזה וזה וזה, מור מפרסמת בקבוצות, כמו שני ילדים שחפשים לפתור את זה.

מתן:

צריך להכיר אות

אמי:

ואני מצמיד את זה לטלפון, ואני רואה שאין, אין, כאילו סתום, אף אחד לא עושים, אין כלום, אני לא יכול להתחבר אליו, כי אף אחד לא עשה זה. בפוקר אנחנו קמים, ואני כאילו אומר, טוב, אני אתן עוד ניסיון. ואני מצמיד את זה לטלפון, וכתוב, I lost it, ויש את המספר הטלפון שלי. ואני מתקשר אליה, ואומרת לי, אני לא מאמינה. זה כיף, פתרנו את התעלומה, מצאנו,

מתן:

שיר לו קולבס. זה כיף. יפה. טוב, סיפור יפה. אז תראה, אני אגיד לך מה ראית, אז אמרנו תיאוריות, אגב יש עוד תיאוריה, בסדר, שקראתי אותה, שהיא די רווחת גם, היא הרבה יותר אפלה, ואומרים שהערנב הרעיל אותם. קראת את זה? לא. אומרים שהערנב הרעיל אותם. די. כן. לא ברור לי למה, אם זה כנקמה על זה שהם השיגו גבול והם גילו את הסוד שלו, ואולי כאילו, אם אתה צריך לדעת, אני צריך להרוג אותך, כי זה סוד. כן. ושים לב לאירוע האחרון, הם שניהם שותים מצפטל, אדירפה ואריה, וארנב לא. ארנב מסתכל עליהם. לא אני חשבתי על התיאוריה הזאת, יש לה עוד הוכחות כנראה. ויש לו

אמי:

מבט קצת... תשתו חמודים, תשתו. בוא נדבר על העיניים של ארנב רגע.

מתן:

כן.

אמי:

העיניים שלו אדומות, מלחיצות. נכון. כל הזמן. עכשיו תראה, לארנבים יש עיניים אדומות. כן, אבל זה מלחיץ. נכון. הוא מלחיץ חיים אדומות, זה דבר מפחיד. והוא מסתובב עם עת חפירה.

מתן:

נכון, בתיאוריה אומרים שהוא חפר לעצמם את הכבר. שהוא חפר להם את

אמי:

הכבר. אז זה גם תיאוריה

מתן:

שאני יכול להתחבר. אז יש תיאוריה, אבל אני לא... אבל אוקיי. אז יש פה תיאוריות, יש פה זה. ויש פה אבא סיפור. אז אני אגיד לך מה... מה אתה חושב? מה אכפת לי להוסיף גם תיאוריה בשני? לא, בבקשה. יש מספיק מקום לתאר. על השיטסטורם הזה, בסדר? אז תראה מה אני אומר. נזכרתי בשי הגנון. שי הגנון. מי לא נזכר בשעי הגנון? קורא לי כל בוקר. אני יודע שגם עוברי לא הוריד את זה בעריכה, כי עוברי אוהב את שעי הגנון. נכון עוברי? אחלה, תודה. ועכשיו אני זוכר משעי הגנון מהבית ספר. הוא כתב את אחד מספרים שלמדנו עליהם בשיעורי ספרות. סיפור קצר שנקרא פארנן. אז בקצרה זה סיפור על יהודי שהיה בשבי, הסרבי או משהו, במלחמת העולם. חוזר הביתה שלו ורואה שהדלת נעולה. ואין אף אחד בבית. הוא מגלה שהתינוק שלו שהיה בן שנה מת. רואה את הכבר שלו והוא הולך תודה רבה. מצפטל. וואלה. נותנים לו לשתות מצפטל.

אמי:

מעניין. למה? אוקיי, קודם כל, מדהים שזכרת את זה. כן,

מתן:

אפשר. זה היה קטע המצפטל הזה בסיפור הזה. כי אם הוא היה עורך מכובד, היו נותנים לו... יין או... כן, פותחים איזה בקבוק או קפה, ולא, לא, לא, מביאים לו מצפטל. אני צריך עוד לפתח את התיאוריה הזאת, בסדר? אבל אני חושב שחיה שנהב קודם כל הכירה את הספר פארנאים, בתור גם בת לתרבות הגרמנית והכל. וזה קצת פארנאים לילדים. תמונת נגטיב. זאת אומרת, פארנאים חזר לדלת סגורה, וכאן אנחנו רואים מישהו שאנחנו מבינים שהוא ילד, שהוא פתח את הדלת. אם יצפט אל אמא אריה והג'ירפה לא יהיו באים ומחייכים אותו לפתוח את הדלת, הוא היה נשאר עם דלת סגורה כל החיים שלו, פשוטה מצפטל לבד. אני לא יודע, אני לוקח את זה לכאן, אני לא

אמי:

יודע,

מתן:

אבל זה עדיף להרדף רצח אותה. זה הסיקוויל

אמי:

לפארניים לילדים. זה מה שקרה לפארניים אחרי. אוקיי, אוקיי, אוקיי. הנחתי את זה, אני נותן את זה לעולם, שאם איזה חוקר הרבה יותר מכובד... לפני שתוכח לי שמצפטל בגימטריה זה כמו פארניים ודברים כאלה, אנחנו... אבל יפה. אני הלכתי רגע לנסות להבין איזה סיפורים, זה רגע מזכיר לי. אז יש כמה. קודם כל, הכוסי מהרצוץ. יש שם את הגיבור הזה שלא ואף אחד לא יודע איך הוא נראה, הקוסם, שמנהל את הכל ויושב שם, ואומר, אתם לא תדעו מי אני, אף אחד לא יודע, הוא מדבר וכל, ובסוף מה מגלים, זה ממש לא מה שדמיינו, בסוף הם מוצאים אותו, והם רואים מישהו קטן, יושב, ומנהל את כל המציאות, דרך רמקול עם קול שמאבט אותו, והוא נשמע גדול, אבל ניסיתי ללכת קצת יותר רחוק, הספר הזה, תורגם לשפה אחת בלבד, אתה יודע לאיזה שפה? יפנית. יפנית. הוא תורגם ליפנית, ב-2020. מה? כן, כן, לא כזה מסמן, תורגם ליפנית, ו יש סיפור יפני שנקרא, אני מקווה שאני אומר את זה נכון, אמרטסו אנד דה קייב. והסיפור הוא כזה, אלת השמש... שקוראים לה אמרצו, היא נפגעת מהחיה ומחליטה להתחבא מכולם. כך שאין שמש וכל האלים רוצים להוציא אותה מהמערה. אז הם באים אליה והיא לא מסכימה. היא אומרת, אני לא יוצאת. ואז הם עושים לה טריק. הם מביאים את אמנו אוזמו. אוקיי? אני בטח קורא את זה לא נכון. אבל זאת אלת הצחוקים. וואי, יש להם אלת צחוקים? אלת צחוקים. היא ידועה בזה שהיא מצחיקה. וואי, זה סבבה? והיא עושה מופע שלם בחוץ ומצחיקה את כל האלים. ואז אמרצו, היא לא יכולה להחזיק את הצחוקים. ויוצאת עצמה מזה שכולם צוחקים, ויוצאת החוטה להסתכל מה קורה, שהן פותחת את הדלת.

מתן:

יפה,

אמי:

מתוחכם. ואז מה עושים לה? שמים לה מראה מול הפנים, והיא רואה את עצמה כמה היא יפה, ונזכרת כמה היא יפה, והכל חוזר לה, והיא מבינה שמחזירה את האור לעולם.

מתן:

מה שמים מראה מול השמש? בטח היא ניתה עיוורת.

אמי:

והיא קורנת לכל הכיוונים. זה לא השמש, זה אלת השמש. אלת השמש. ואז אל אחר עושה טריק, וסוגר לה את הדלת ככה שהיא לא תוכל לחזור, והיא חייבת להישאר בחוץ, ומ� אלמנט הזה באמת שלהם לגרום למישהו לצאת החוצה, לצאת אליך והכל. והעניין הזה של המשחקיות הזאת, מאוד הסקירה. אז אולי ילדים ביפן, כשהם קוראים את הספר הזה, זה מתחבר להם לסיפור הזה.

מתן:

אם הצפית לקריס אותי, עכשיו אתה באת לי עם המרצו הזאת, גמרת לי על הצורה. באמת. אני הייתי רוצה לקרוא סיפורים על אילת הצחוקים, זה כן. זה נשמע כמו צחוקים. אז תראה, תכלס מלא תיאוריות, מלא... אני אגיד לך מה אני חושב. קודם כל, אנחנו... כתבנו פוסט לפני כמה זמן, בקבוצת פייסבוק, שקוראים לה, מגדלים ילדים לחשוב. ביקשנו טיפים לספרים שנויים במחלוקת, כדי לעשות עליהם פרקים. הפוסט הזה היה באוויר שעתיים, עם טראפיק מטורף, ומגדלים ילדים לחשוב, כנראה ההורים פחות חושבים, והורידו לנו את זה, לא יודע למה, ניסינו לקבל גם תשובה, אין לי מושג, אבל מה זה לא סבבה, באמת. אבל זו, לא נתנף עליהם, בסדר, לא נתנף, קחו את זה, שלכם. מה שאני בא להגיד, שקיבלנו תודה רבה. ממש. ואני שייך לקהילת ההורים. ואני שם בקבוצות וואטסאפ גם.

אמי:

אבל אתה לא, אבל אתה, אני, יש סקאלה של הורים.

מתן:

כן.

אמי:

ויש באמת הורים בלתי נסבלים. לגמרי. שבאמת מחפשים בכוח מצד אחד לשמור על הילדים, ומצד שני לתרחן.

מתן:

כן.

אמי:

בצורה בלתי נסבלת.

מתן:

נכון. אז בואו נפסיק, קודם כל. אני קורא פה בואו נפסיק. בואו נפסיק להיות בלתי נסבלים, בסדר? אני בקבוצות וואטסאפ שם, ואני רואה, אני יודע מה קורה. אפשר להירגע. אגב, יש לי סיפור. פעם, מישהי שאני תודה רבה. ואני כאילו אומר, אתה יודע, אני לא צריך לעשות עניין מכל דבר, ואם עושה לי מיקרופון בבית, היו שומעים דברים הרבה יותר קשים. בסדר? נכון. אין לי כוח לשמוע את הבכי. מצד שני, אתה אומר, מישהי שפושעי זה, ואנחנו יודעים את הסיפורי הזוועות שיש בגנים. אז זה באמת שאלה, והיא עשתה את המעשה שהיא ראתה הכי נכון לעשות, ואני באותו רגע גם אמרתי לעשות את זה. מצד אחד, לא להתעלם. מצד שני... ממש לא להפיץ את זה עכשיו בוואטסאפ של הגן ולהעביד להעצר בעלה וכאלה כי זה יעצר בעלה פשוט מאוד לפנות לסייעת או לגננת ולהגיד שהיא שמעת

אמי:

את

מתן:

זה והיא ניסתה לעשות את זה והיא הלכה לגננת והתגובה הייתה תגובה מאוד מתגוננת כאילו אמרו לה מה? מה שמעת? לא, את לא עוזב הסייעת אחרי זה התקשרה אליה והיא כולה נסערת ובוכה והיא מנסה להסביר לה שהיא שמעה בכלל שיר של עומר אדם שהיא לא סובלת את השיר הזה שהיא לא יכולה לשמוע אותו יותר כאילו וואו. זה כאילו, רק על התגובה אתה מבין שיש פה משהו שיצא משליטה. וזה קטע, אז מצד אחד אני אומר, אל תהיו הורים בלתי נסבלים, מצד שני, קורה הדבר הזה, אני לא יודע מה, אני לא יודע. צריך מאוד להיזהר,

אמי:

זה העניין. צריך מאוד להיזהר מצד אחד, כי כל דבר שהוא לילדים, כל פיפס קטן יכול באמת לייצר מפלצת. מצד שני, כן, צריך להיות עם אצבע על הדופק ולשים לב לדברים והכל, והספר הזה, אני חושב שהסיפור הזה של האוטינג, הוא נוגע בנקודה שהיום, בייחוד בתקופה האחרונה, יש את כל העניין של האינדיבידואל, ואני ככה, ואני לא צריך להגדיר את עצמי והגדרות, ומצד אחד, באמת, אנחנו רוצים הגדרות, קל לנו יותר להכיל הגדרה מסוימת. מצד שני, הכל נורא נורא פלואידי, ואז אתה אומר, אוקיי, שנייה, אבל בסוף גם ילדים צריכים איזשהו, שנייה, אתה הם רוצים רגע להבין, שנייה, מה

מתן:

קורה. אז זהו, אז אני אומר, ילדים, זה בדיוק מה שאתה רוצה להגיד. אבל הם

אמי:

יכולים להכיל הכל,

מתן:

זה העניין, זה בסדר. זה העניין, זה לא עניין של להכיל גם. שאני אומר, בואו שנייה, נירגע. נקליל. אנחנו גם גדלנו על הספר הזה ואנחנו סבבה, אוקיי? לא עשינו אוטינג בכוח בגלל שקראנו מצפטל, ואם עשינו דברים נוראים בילדות שלנו, זה לא בגלל ספר ילדים. בואו שנייה, נירגע. בואו לא נוציא מהבתים ספרים של כל דבר. עכשיו, אני אומר, התקופה השתנתה. אם אמרנו בשנות ה-70 שיצא מצפטל וכולם התלוננו על מה זה הספר הזה, זה ספר על כלום, זה יעדר מסר והילדים אפו עליו. אז כולם כועסים עליו, יש פה מסר נוראי. כן, אנחנו רגע מרגישים למסרים וגם הילדים אפים עליו אז בואו שנייה נרגע ונבין שמצפטל נשאר מצפטל ילדים עדיין אוהבים אותו ואני בגישה שהיא אומרת העדר מסר זה המסר. זה ספר באמת חתרני. והקוס מיץ פטל בסוף באמת שמה בתור ילד. אין מה לעשות. זה קונה אותך. אתה אוהב מיץ. טוב, אנחנו... בגדול אני מרגיש שצריך להתנצל לפרק

אמי:

הזה. אני חושב ש... אל תתנצל. אל

מתן:

תתנצל. אל תתנצל. אוקיי, אני לא מתנצל, אבל אני לא הבנתי. אני לא

אמי:

הבנתי. זה הדבר ואיך נקבל אותו. הוא כבר לא השתנה. וזה יופי.

מתן:

טוב, כמובן, כבכל סוף של פרק, נשמע עכשיו את קהל היעד

אמי:

האמיתי. נשמע את נאיה, בת למעריצים גדולים של הפודקאסט, סגי ולאה.

ילדה:

נאיה, מה חשבת על הספר? שהוא יפה. שהוא יפה? כן. למה נראה לך ארנב והסתתר ולא רוצה לפתוח להם את הדלת? כי הוא חשב שהם יצחקו עליו ושהוא לא נראה להם יפה. ומה הוא בסוף גילה? הוא גילה של חברים שלו לא תוחכים עליו. נכון. אז אנחנו תמיד צריכים להזמין אלינו חברים?

מתן:

כן. אבל לא תמיד, כי אם אימא עובדת, או משהו אחר, הוא לא צריך. יפה. קודם כל, היא עשתה את זה לקציר מהיר הרבה יותר טוב ממך.

אמי:

האמת שכן. היא באמת נגעה בנקודות החשובות.

מתן:

אבל אתה מבין, אבל כאילו, זה הספר. הספר זה זה. אין פה שום דבר מעבר. זה הספר. הספר. מצפטל? על מה הסיפור על מצפטל? על מצפטל. על הערנב שקוראים לו מצפטל, שהלכו למצוא אותו, זהו, הסוף, תודה. מצערים שמזבזו לוחם הרבה יותר מדי דקות מהחיים, זהו.

אמי:

אז נאיה, באמת, פיצחת את זה נכון. כן, כן. אי אפשר, אל תנסו. אז תודה רבה, והכי חשוב, תודה רבה לאומרי גודמן, המלך. שמסכם, שמסכם, לא מחכה, לא עושה. לוקח את כל הג'ארה הזאת והופך אותה לפרק, ועושה עבודת קסם, אז תודה. תודה.

מתן:

וזהו. פרק הבא, על מה פרק הבא?

אמי:

על מה פרק הבא?

מתן:

נשאיר את זה הפעם. כן, אנחנו רוצים היה

אמי:

להתאושש נכון,

מתן:

בדיוק. אנחנו צריכים שבועיים הפסקה. סתם, לא. יום שני, קבוע, יום שני. פרק הבא. פרק הבא, הפתעה. אבל אני חושב שאנחנו... הפעם אנחנו מנסים לשמור קודם כל על עניין. כאילו, לא עכשיו להביא לכם את המפלצות של פעם, אז פרק הבא יהיה ספר הרבה יותר

אמי:

חדש. נכון. נכון?

מתן:

ואולי פחות מוכר אפילו.

אמי:

אולי פחות מוכר. אז תודה רבה. תודה. יאללה. ביי.

פתיח:

אבא סיפור. עסקת על ספרי ילדים, לא לילדים.