אבא סיפור

פרק 10: ברמלי - ספיישל סבא סיפור

• Matan & Emy • Season 1 • Episode 10

Share episode

פרק 10 החגיגי של אבא סיפור! אמי ומתן יוצאים לספיישל "סבא סיפור" על "ברמלי" - ספרו הגאוני (ומעט מצלק) של קורניי צ’וקובסקי, גדול סופרי הילדים הרוסיים, שתרגם נתן אלתרמן.
האם כתיבה בחרוזים מאפשרת לכתוב הכל? ברמלי כייצוג רוע המושלם, האיסור דווקא לטוס לאפריקה - והאם הסיפור הזה עמד במבחן הזמן.

אמי:

היי מתן! היי אמי! מה קורה?

מתן:

הכל בסדר, מה איתך?

אמי:

בסדר, סבבה,

מתן:

סבבה, יופי. אז פרק עשירי, הגענו, הגענו. וואו. כן. פשש, בוא נקבוד. זוכר שכאילו התחלנו, אמרנו בוא נעשה עשרה פרקים, ואז נחשוב מה קורה. איזה,

אמי:

אמרנו בוא נעשה שלושה ואז נחשוב.

מתן:

לא, היה דיבור על עשרה.

אמי:

כן? כן.

מתן:

אז חשבנו חבר'ה, ובגדול אנחנו עוזבים. סתם. לא, לא. אנחנו ממשיכים. בהמשך נאבר על תוכניות להמשך. אבל היום אנחנו על ספר מיוחד. כן, אמרנו פרק עשירי, ספיישל. נעשה ספיישל, סבבה.

אמי:

כן, אז...

מתן:

ספיישל שאני חושב שאפשר לקרוא לו בשם סבא סיפור. אוקיי? למה? למה? כי כאילו זה ספר שאפשר להגיד שהורים שלנו גדלו עליו. ואפילו לא אנחנו. נכון. אז קוראים לספר הזה?

אמי:

ברמלאי. ברמלאי.

מתן:

ברמלאי. עכשיו רגע, אני חייב לפעמים לפני זה להגיד. אני, שחשבנו מה נעשה, כאילו, על מה יהיה הפרק, חשבנו על כל מיני רעיונות, של ספיישלים, יהיו גם בהמשך אולי וזה, אבל, עלה הספר הזה, קודם כל הוא עלה בכלל,

אמי:

בתגובה לפוסט שלנו, על חמשת הספרים המצלקים,

מתן:

של העדות שלנו. חמשת הספרים המצלקים, ומישהו הגיב לנו, רואים שלא קראו לכם ברמלאי בחיים. נכון. אמרנו, מה זה? ואמי התחיל להיכנס לזה, אומר לי, תקשיבי, יש פה משהו מעניין, יש פה פרק. ואז חשבנו בטלספיישל, ואני איפשהו אמרתי, כאילו זה באסה קצת אולי למאזינים שהם אוהבים ספרים מסוימים שמכירים לילדים אבל כבר קיבלנו לאורך הדרך תגובות שאנשים מצאו עניין גם על ספרים שהם לא מכירים, שהם פחות הקריאו זה דבר ראשון, דבר שני שהתחלתי את עבודת התחקיר וקראתי שהספר הזה הגיע לידיי, שזה ספר נדיר

אמי:

נכון, ושימו לב כל אחד מאיתנו מחזיק גרסה אחרת של הספר, אותו טקסט אבל ציורים אחרים

מתן:

אז התאהבתי, התאהבתי ואני אומר תקשיב תוך כדי אנחנו מתכדברים למרות שאסורנו להחליף דברים לוקטני לדבריך בואנה זה ספר טוב

אמי:

נכון

מתן:

ספר טוב בא לי עכשיו עותק זה עותק מהספרייה אני רוצה עותק משלי והוא טוב בגלל שהוא נורא

אמי:

נכון

מתן:

הוא נורא הוא נורא הוא

אמי:

ספר נורא לא במובן הלא טוב של ספר לא טוב הוא ספר מעולה אבל הסיפור עצמו פשוט נורא

מתן:

זה סיפור נורא ואפשר להבין למה הוא היום לא מספרים אותו אבל נגיע לזה אז פתיח ומתחילים קדימה

פתיח:

אבא סיפור. הסקט על ספרי ילדים, לא לילדים. אז

אמי:

ברמלאי, הספר מעט קורני צ'וקופסקי. ספר רוסי, נשנת 1923. סליחה, 1927. סליחה, 1927. תורגם ב-46 על ידי נתנה אלתרמן. לי כתוב

מתן:

27. כנראה הוא שנתיים עבד עליו. הוא התחיל ב-25. אבל לא, וזה הסופר של ספרי הילדים הרוסי.

אמי:

תרגום של נתנה נתן אלתרמן, מ-46. כן. אוקיי? ונתן אלתרמן הוא אבא של? תרצה אתה. תרצה אתה. אז אנחנו

מתן:

גם ניגע בזה. חברת המערכת, זכרונה לברכה.

אמי:

אוקיי, אז תקציר מהר. אוקיי. אז קודם כל, הספר מתחיל בהזרה. ילדים, אל תיסו לאפריקה. כי יש שם גם חיות מפסוקנות, ולא רק זה, יש שם גם את בר מלאי, המפלצת המתורכת. התחלה מופתית. יפה. ואז ההורים נרדמים, והילדים... לאן הם הולכים? לאפריקה. כמובן. למה? כי עושים את מה שאמרו להם לא לעשות. הם מ� איך הם מגיעים? לא יודעו, אבל הם במהירות שם, כמו חץ. כלום. ואז הם מתחילים לקייף, ופוגשים חיות, ורוקדים על חיות, והכל טוב

מתן:

ויפה. מה זה? לא רק זה, כאילו כל האיומים שאמרו לנו בהתחלה על כל החיות, הכל נרחב. באפריקה, הם עושים להם בית ספר. הם עושים להם, הם מדגדגים את ההיפופותם בבטן, צוחקים לו על הקרף.

אמי:

אבל, לא, לפני זה, מה הם עושים? הם מפחידים את הקריש. נכון. והקריש, מה הוא עושה? הוא תובע מרוב אימה, שזה משפט מדהים. כן. ואז...

מתן:

כאילו הם שולטים. בעפריקה.

אמי:

שני ילדים צוציקים שהגיעו. עד שמגיעים להיפופותם שמדגדגים אותו ומה הוא

מתן:

עושה. ואיך קוראים להיפופותם?

אמי:

גדר לעומר.

מתן:

גדר לעומר. שם קליט מאוד. תכלס אם יהיה לי כלב, יש מצב אני אקרא לו גדר לעומר. אם היה לייפופותם,

אמי:

ככה

מתן:

אני אקרא לו. גדר לעומר נעלב, למה? כי הם צוחקים לו על הקרס. על הקרס ומדגדגים אותו. הם עד כדי כך כאילו... הם

אמי:

מוחצים את הגבול.

מתן:

הם חיים בחופש המוחלט. הם בקרחנה, בלי אורים, בלי

אמי:

כלום. עוברים את כל הגבולות והוא קורא לברמלה. ואז מגיע יצור ברמלאי, ומה הוא עושה להם? הוא תופס אותם, והוא רוצה לאכול אותם. נכון. והוא מדליק מדורה. נכון. ואז מה קורה? מגיע משמיים דוקטור אייזמר.

מתן:

אויזמר.

אמי:

אויזמר. אויזמר. שזה דוקטור אייבליט, אוקיי, שזה דרך מדבר עליו. אי כואב. נכון.

מתן:

הדוקטור הלבן הנאור מגיע עם מטוס, ומדבר לברמלאי בגובה העיניים, אומר לו, תשחרר את ראיי, את הילדים, את חבריי, תשחרר אותם. ומה הוא עושה לו? הוא לוקח

אמי:

אותו, זורק אותו

מתן:

למדורה. זורק אותו למדורה, לגיטימי. וזה רגע מעולה בספר, עפתי על זה. זה טוויסט מושלם. חשבתי שהרופא נשרף, כי אני מכיר איזה שבן אדם שזורקים אותו למדורה, הוא נשרף בדרך כלל.

אמי:

אבל לא, הוא לא נשרף, הוא ממשיך לדבר, ואז מה הוא עושה? אומר לתנין, טבלה את...

מתן:

אומר לתנין, הקרוקודילה, בגיעה,

אמי:

תאכל, אוכל

מתן:

את ברמלאי, תורף את ברמלאי, והסיפור לא נגמר

אמי:

כאן. ממש לא, כי אז ברמלאי מתחיל לפקות.

מתן:

בתוך הבית. בתוך הבטן.

אמי:

והוא אומר, הבנתי, למדתי, טעיתי, אני אתחיל לאהוב ילדים.

מתן:

הוא אומר, אני עכשיו אהיה טוב, אני אפסיק להיות רע, אני הבנתי, ילדים. והילדים מרחמים עליו, הוא יוצא מהבטן, אומרים לתנין, תוציא אותו, וכהוכחה על זה שהוא השתנה, והם רואים על הפנים שלו, שיש לו פנים טובות כבר שהוא יוצא מהבטן, הוא הולך איתם לחיפה, ואז רואים אותו בסוף הספר, מסתובב ברחובות חיפה, מחלק לילדים חינם, בלי כסף.

אמי:

בגרסה הרוסית הוא נוסע לסן

מתן:

פטרסבורג. באמת? כן. מחלק עוגיות ודברים מתוקים, ובמיוחד לגדי וימימה, שהיו הם בכלל הלקוחות ספיישל שלו שם. וכי ברמלאי, כי ברמלאי, את הילדים אוהב בלי די. אוהב, אוהב, אוהב, אוהב אתכם קטני וקטנותיי. גם נורת הזרה, עד כדי כך אתה אוהב ילדים, אוהב, אוהב, אוהב, אוהב. מסתובב מחלק ממתקים ברחובות.

אמי:

תמות מלחיצה מאוד. אני לא הייתי רגוע להסתובב בחיפה, אבל בסדר. בוא נפתח את הספר. נכון, אז אנחנו ממש נעבור על הספר ונקריא אותו כמו שצריך. אז אז

מתן:

אולי זה יהיה טיפה יותר רוח, כן, כן, כן, כי צריך לדעתי לתת, צריך לתת, נעצור ברגע, לא, בואו לא נעייף אנשים, נקריא לכם, תקטעים

אמי:

הטובים, אני אתמול הושבתי אתמול, והקראתי לה את כל הספר, הכרחתי אותה, והנה אינתה מכל

מתן:

רגע, כן, תראה, פעם ראשונה שראינו את זה באיזה לינק ביוטיוב, שיברכו אנשים שעושים את הלינק האלה באמת, אז

אמי:

אמרתי, שאנחנו

מתן:

נפחו לאקום, ממש, אמרתי, דברו עברית, דברו עברית, נכון, מה קורה פה. אבל לאט לאט שאתה מתחיל לראות, זה עברית כן של פעם, ומאוד גבוהה והכל,

אמי:

אבל... זה קצת כמו לקרוא בהגדה של פסח, אבל

מתן:

כן. אבל ההתחלה של הספר, זה אחת ההתחלות הכי טובות אי פעם, בספר ילדים שאני ראיתי. וניתן לה את הכבוד. קטנטנות וקטנטנים, לא ולא בשום פנים, אל תלכו לאפריקה. ישמרו מאפריקה. באפריקה השפיפונים והקרנב וסוס המים, באפריקה התנינים יומם יפה. מה מתחיל? עזרת מסע. ממש. חמורה. ותראה את

אמי:

הציור אצלי, אני לא יודע, והגרסה שאצלי, שזה ציורים של דוד פולונסקי, רואים כזה, זה עיניים על חיצות,

מתן:

אנחנו לא יודעים מזה איך הוא נראה. בואו עכשיו נתחיל להשפוט גרסאות, סדר? הגרסא שלך, כלומר, אני לקחתי את זה מהספרייה, לקחתי את זה מהספרייה, הספרנית הייתה מזועזעת, כשאני לוקח את הספר הזה, היא אומרת, זה משנת תשעים, מסתכלת עליי, זה לילדים, גם אני לא הבינה מה אני רוצה בחיים שלה, וסתכל, זה כאילו, באמת. כן, זה

אמי:

הציורים המקוריים.

מתן:

זה המקוריים של... זה

אמי:

הציורים המקוריים של הגרסא העברית.

מתן:

שממש הוא לא קיבל קרדיט המאייר, באמת, ממש חיפשתי יהושע, תרא בדף האחרון בפינה הקטנה צייר יהושע קוברסקי והעטיפה יוסי אבולאפיה עכשיו זה יצור מפחיד אוקיי כבר אתה רואה שיש פה

אמי:

אפריקאי

מתן:

כזה כן אפריקאי

אמי:

שדרך אגב גם הוא לא דומה לגרסה הרוסית המקורית לגמרי

מתן:

וזה מבחינתי יותר מפחיד מהגרסה המקורית

אמי:

הזה הוא יותר מפחיד המקורי רק נגיד הוא נראה כמו פירט הוא פירט ברמלאי הוא פירט וצריכים להגיד זה ברמלאי

מתן:

ברמלאי

אמי:

עכשיו, כשאתה מקריא את זה, אם אנחנו נקריא את הקטע הזה ונגיד לך, באפריקה נועם, על הר וגאי, הפרעה מפלצת, בר מלאי. זה מלחיץ.

מתן:

אבל גאי לא מתחרר, צריך לראות, וגאי, וגאי, בר מלאי. זה לא מתחרר לך. אבל כן, לא, זה מלחיץ, אבל תראה, ההוצאה של, הספר שלך פחות מלחיץ. נכון, נכון, הם ניסו לידן את זה. הם עשו הוצאה עדכנית, עם מיורים ממש יפים, משנת 2015, לא? כן. כן, עכשיו זה מפתיע, כי זה ספר שהוא באמת... צילק ילדים רוסים, דורות של ילדים רוסים, כל רוסי ששאלתי

אמי:

אותו על זה, ושאלתי,

מתן:

מה זה? מכירים, ואתה רואה את העיניים נפתחות ככה, כן, בר מלאי, כן, וזהו, תכף תכף נפרט על דברים ששמענו, דברים מאוד מצלקים, אבל אוקיי, אבל בקיצור, למי שלא הבין את האלטרמנית הזאת, כן, אז הראת מסך חמורה, של המספר, עמוד אחרי זה, ואבא בא ואמא יושבים בצל צמרת, ואבא בא ואמא, איממה אומרים כך, זאת אומרת, נוראי אפריקה, כן, כן, כן, סכנה באפריקה, כן, כן, כן, אל תלכו לאפריקה, ילדה וילדכן, אך אבא באממה נרדמו תחת עץ, וגדי די וימיממה לאפריקה מהר כחץ. לאפריקה, לאפריקה. אוקיי, אז מה קרה פה? עכשיו אנחנו נפסיק, אפשר להירגע, נפסיק לקרוא, אבל ההתחלה היא באמת שווה להתעכב על השנייה. הייתה פה עזרת מסע חמורה, בעמוד הראשון, שכאילו הוא מתחיל ספר... קטנטנות וקטנטנים, זה לקוראים. זה אפילו לא זה. בחיים שלכם, אל תלכו לאפריקה. אין לכם מושג מה קורה כאן. שפיפונים, אתה יודע מה זה שפיפונים? נחשים. קרנף, סוס המים, אתה יודע מה זה סוס המים? זה היפופותם. סוס המים זה

אמי:

היפופותם? סוס יור. כי גם אחרי זה פשוט יש היפופותם,

מתן:

אז בגלל זה זה מסתדר לי. אבל הוא אומר מפלצות נוראיות, אפריקה אל תקרבו, ואז לא מספיק כל זה? יש חלק ברמלה מפלצת אנושית, לא יודע אם אנושית, שרוצה חלק. מפלצת, שאוכלת ילדים. ואז גם ההורים, לא מספיק זה, אבא בא ואיממה, אגב למה אבא בא ואיממה? אתה יודע, חשבת על זה? בשביל החרוז. אבל מי אומר אבא בא ואיממה? זה מאוד אלתרמן, ובכלל אלתרמן עשה תרגום באמת מופתי, שכולם עפים עליו, ובאמת הספר הזה, שוב זה המקום שתמיד אני עוצר איך חוויית הקריאה, לא הקראנו את זה לילדים שלנו, לשמחתנו ולצערנו, אבל כיף מאוד.

אמי:

כל היופי בכתיבה המקורית של צ'וקופסקי, זה הכתיבה בחרוזים, שהכל נשמע כמו שיר. וזה מקליל את האווירה בצורה מטורפת, והוא באמת הצליח להעביר את זה, את הכיפיות הזאת שיש בספרים

מתן:

המקורים. אגב רוסית, מה זה אבא ואמא, איך זה נאמר ברוסית? פאפצ'קה. פאפצ'קה ומאמצ'קה. נכון. עכשיו זה הקטע, עכשיו הוא, אתה יודע, אנחנו מדברים פה על שנות ה-40. עוד לא הייתה כאילו, כנראה העברית עוד, אתה יודע, זה עוד מתחיל. אז כאילו אולי הבתים שמתהיו, אבא בא, אמא מה, כאלה, הוא ניסה. אותו דבר גדידי וימימה מה, אוקיי, יש פה שני ילדים, בן ובת. זה גדינקה. גדי וימימה.

אמי:

גדינקה.

מתן:

אז ברוסית זה היה, קודם כל ברוסית זה וובה,

אמי:

איך קראו לה? יורי?

מתן:

נראה, אני אגיד לך. זה הזרוק את כל השנות הרוסית,

אמי:

אתה מכיר? מה

מתן:

אתה זריק לה? כן. סאשצ'קה ומאמצ'קה. טניה ובניה. נכון. טניה ובניה, וזה טנוצ'קה

אמי:

ובנוצ'קה. נכון. כל כל הספר מחולק גם לשלושה חלקים.

מתן:

נכון.

אמי:

כן.

מתן:

שזה מאוד של פעם.

אמי:

מאוד של פעם. הספר מחולק לחלקים, שזה קצת מזכיר כמו שיר.

מתן:

כן. יש פה. אתה בטוח נדבר מתי שואל מאיר שלב, קראתה הכינה נחמה?

אמי:

לא.

מתן:

אתה יודע כמה פרקים יש בכינה נחמה? לא, באמת? למה? זה לא סיפור קצר? פרק שביעי. נחמה בכנסת. באמת. יש כל כך הרבה פרקים שם, אז זה ממש כאילו גם במודעות לעצמו. אבל כן, כאן החלק הראשון זה החלק של המטסים לאפריקה. קרחנה באפריקה. משתינים על הורים שלהם, בסדר? אומרים, תראו, אנחנו אוכלים פירות מהעצים, והכל זה, וכל החיות האלה שהפחדנו אותנו, אנחנו עושים בהם בית ספר.

אמי:

בדיוק. עד ברמלאי. חלק שני,

מתן:

ברמלאי

אמי:

מגיע. נכריש שנייה את החלק של, איך מתחיל חלק שני.

מתן:

כן. נתחלחלו גד ואימי. רק נכניס את הקונטקסט. היפופותם צועק, ברמלאי, ברמלאי, על אליי, רוץ אליי, ועל השני השקצים, וי לי וי, אל תחוס, אל תחוס ברמלאי. הם

אמי:

קוראים לו ברמלאי לחסל אותם. הוא אומר לו בוא, תגמור אותם, תגמור את הילדים האלה. ואז הוא מגיע, וזה מתחיל ככה, נתחלחלו גד ועם אמא, ועם אמא, ברמלאי צועק, קדימה, הוא באפריקה פוסע, שר בכל מזעזע, אני המפלצת, אשנה קוצצת, אני הגזלן הראשה ברמלאי, ואין לי עניין עוד בשום בננות, ובשום שוקולדות, ובשום מרמלדות, כי רק בילדים קטנטנים חמודים, כמותכם ילדיי.

מתן:

כן. עכשיו תראה, זה כאילו... בצד אחד, אתה מרגיש את ה... את זה שזה מבודח. נכון. בסדר? אין לי עניין בשום שוקולדות, שום מרמלדות, רק בילדים. זה כאילו כמו ש... אתה יודע, סבא משחק עם הילדים ואומר, אני אוכל אותך, אני זה, זה כזה. מצד שני, שאומר, שר בקול מזעזע, לשיר בקול... אתה שומע, כאילו, אתה מבין את האימה שמישהו נכנס בכל שירה מזעזעת, ואז הוא אומר, אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמליי.

אמי:

כן. ו... ומה הקטע של המרמלדות?

מתן:

זה מאוד של פעם. זה מאוד של פעם. מרמלדה. מרמלדה. אתה

אמי:

עוד מרמלדות?

מתן:

אתה יודע מה אני הכי אוהב של פעם? אני מת על זה. קוקוס.

אמי:

מה,

מתן:

את הוורוד הזה? קוקוס הוורוד. קוקוס הוורוד עם הלבן נפנים. כן,

אמי:

אני פחות. זה פשוט טעם, הקוקוס עצמו יש לו טעם של נייר ה-4 גרוס כזה.

מתן:

מה, אני מת על זה. זה פשוט, לקחו נייר, גרדו על פופילה. באונטי אני אוהב, אבל הקוקוס הוורוד, זה טעם הילדות. אני יודע, העולם מתחלק לשני אנשים. טעם

אמי:

הילדות, כן. אנשים בליט

מתן:

אני ואתה זה העולם מתחלק אוקיי אבל תראה ראיתי שדיברו על הגזלן ודיברנו מקודם שברוסית הוא פירט נכון פירט זה הרבה פחות מפחיד פירט אתה כבר יודע נכון אבל פירט בתרבות זה כאילו פעמים זה כאלה אנשים שחיים את החופש ועושים מה שהם רוצים ואין להם חוקים ואתה יודע שפירט נגיד יכול פתאום להתהפך ולהפוך להיות טוב גם פירט הוא בן אדם כן פה הוא לא בן אדם פה הוא מפלצת פה הוא מתארים לך בדיוק זה סתן נכון ובעיורים בעברית, עשו אותו גם ככה, עשו אותו שבטי, קניבל, הוא אוכל אדם, הוא אוכל אדם, אוקיי? אז בגלל זה, כל שראיתי בגרסאות הרוסיות, ציפיתי להזדעזע הרבה יותר. לא, לא, הוא לא כזה, הוא לא כזה. אז לא, משהו בעיורים העבריים שעשו, היה מאוד גזעני, והשאר הלכו לאות מקום, זה אפריקה, זה שחורים, זה קניבלים שחי באיזה שבט. אגב, בוא נגיע שנייה לחלק הזה, שהילדים מתישהו, הוא בוכה וגונח ומתייפח, הילדים, ילדים ממש מתחננים, שני ילדים ילדים מומללים, במדורה הגדולה מסתכלים ובוכים ובוכים מחימר.

אמי:

לעולם מאימא עוד לא נברכה, ועל אפריקה הזאת לעולם נשכחה. לגמרי,

מתן:

למדו את הלקח בענק. לא נחזור לפה. איזה טעות עשינו, בבקשה. וברמליי לא מעניין אותו, הוא שורף אותם, אתם הפרגיות שלו להיום. ודוקטור אוי זמר, זה באמת רגע מדהים שהוא פשוט מדבר, חייבים להקריא את זה, בסדר? אוי זמר מגיע עם מטוס, קודם כל הטוס בשנות ה-20 בכלל. זה מרשים. וואו, זה היה כאילו זה. זהו דוקטור, זהו דוקטור, אוי זה מר, אוי זה מר אל גד ואימא מדלג, אוי זה מר את גד ואימא מחבק, ובחיוך נעים בלידיי, סך לפר ברמלאי. ה, בבקשה ממך, יקירי מר ברמלאי, נעמה רב ושחררה את ראיי, את ילדיי. אך הפרק הופץ וחוטפה הוא ואל תוך המדורה משליחה הוא, ודולג מצויק, אוי זה מר, אוי זה רע, אוי זה מר, אוי זה מר. כאילו הוא הכיל אותנו גם למה קוראים לו אוי זה. אבל כאילו הוא פשוט, זה בר קומי מעולה. סליחה, נוחת מהמטוס, כולם שנייה בשקט, מסתכלים, ברמלי, תקשיב, שחרר את הילדים, בחייתנו, בום, זורק אותו לאס,

אמי:

תום את הפה. השם שלו ברוסית זה אי בליט, שזה אי כואב, ואז שהוא צועק פה, אי כואב, אי כואב, אי כואב, זה מושלם.

מתן:

קודם כל, אוי זה מר, לקח לי זמן שהבנתי, זה נשמע אחי של יידי של פעם. אוי זה מר! עכשיו, זה גם מאוד חמוד לרופא לילדים, כי הוא היה נותן תרופות. כן, אוי זה

אמי:

מר.

פתיח:

תודה.

מתן:

עכשיו השלב המעניין שאני שואל אותך על מה הספר, אבל בוא נוסיף שאלה היום כי זה ספיישל. כן. למה הספר הזה לא עמד במבחן הזמן לדעתך? כי יש לי תשובה לזה, בגלל זה אני שואל. סתם הייתי שואל אותך שאלות שלי לעלות עליהם. שוב, במסגרת הניתוח שלי, כן, אני אומר מה אני

אמי:

חושב. תהיה, אני כן חושב שזה ספר שנכנס לקטגוריה של הספרים המלמדים. הוא כתוב בצורה סופר כיפית, אבל מצד שני הוא בא, יש לו פונקציה. ספר שבא לחנך, ללמד, אתה יודע, מאוד ברור, להקשיב להורים, יש גבולות, ואתה יודע, כמו ספרים שדיברנו עליהם, הפתח המלוכלך וכאלה ספרים, אמנם מגרמניה, אבל גם פונקציה, הרבה מהספרים, סיפורים של צ'וקובסקי, הם כזה, אדפטציות, גם חלקם לכל נדברים, אתה יודע, יש לו ספר שמאוד דומה להפתח המלוכלך, שנקרא המויד אדיר, שזה סיפור גם על ילד שלא רוצה להתקלח, ולא רוצה זה, ולא רוצה... ואיזה שיר הוא שפע, אתה יודע איזה? כן, זורמזור הסבון

מתן:

בחה מאוד של מרים ילן שטקליס ילן מרים ילן שטקליס כתבה את הסבון בחה מאוד באשרעת השפעת צ'וקובסקי אבל אתה עכשיו מסתכל על זה בנוגעת נובעת מאוד מבוגרת חמודה נכון מזכיר שהשם של הספר עלה בפוסט של ספרים שצילקו שילד אומר סיוטים נכון ילד אומר סיוטים לכל החיים כי השאלה

אמי:

האם הטכניקה הזאת הוכיחת עצמה והאם בטווח הרחוק היא עומדה בבחן זמן. עכשיו, דרך אגב, אני שאלתי את אמא שלי. אמא שלי גדלה בברית המועצות, והיא מכירה, היא גדלה על כל הסיפורים האלה, היום מכירים להם את זה ברוסיה, והיא אומרת שמבחינתה זה לא זכור לה כמשהו מצלק, אלא כמשהו מאוד כיפי ופן. מצד שני היא אומרת, זה כנראה איפשהו כן חלחל וכן יצר משהו, כי היא אומרת, נגיד, בתור ילדה, פחדתי נגיד לעזוב את היד של אמא. וואו. וואו. כי ידעתי ש... סור, כי בראש נחרד שלא עושים דבר כזה. ממש. ולא צועקים ברחוב, כי יקרה משהו ולא עושים

מתן:

ככה. כי ברמלה

אמי:

יגיע. כן, כי בסוף זה כנראה איפשהו כן מחלחל. אני רק אגיד משהו אחד, שמה שאני כן אוהבת בסיפורים של צ'וחובסקי, בניגוד לסיפורים הגרמנים, הם לא מתים בסוף. ולא רק שהם לא מתים בסוף, יש סוף טוב.

מתן:

נכון, בסיפורים הגרמנים, כן, הם

אמי:

מתים בסוף. זאת אומרת, שם זה כזה, אם לא תעשה, אתה תמות. כן, תהיה ילד רע, אני אתחן אותך וניתן

מתן:

את

אמי:

זה לברבזים. ובסיפורים אצלו, הם תמיד על סף מוות, אבל הם ניצלים בסוף.

מתן:

זה לא רק הוא גם מאוד... אתה מרגיש את ההומור,

אמי:

אוקיי?

מתן:

לגמרי. אתה ממש מרגיש את הנימה המתבדחת, אתה מרגיש את הנונסנסיות, אתה מרגיש את הדברים האלה, וזה יפה, ואתה באמת... עכשיו בוא באמת ניתן קצת רקע שנייה על צ'וקובסקי, להבין שהוא נולד בסנט פטרסבורג, אמרת שהוא...

אמי:

שהוא מביא את ברמליי

מתן:

לסנט פטרסבורג. כן, עכשיו הסיפור, הילדות שלו הוא סוג של ממזר, כאילו. כן, הולד מחוץ לנספון. אבא שלו יהודי, אוקראיני, אמו משרתת רוסיה, נוצריה, והוריו לא ניסעו רשמית, והוא היה נחשב באותה תקופה, כאילו, קראתי כאילו, לא לגיטימי, אוקיי? קצת כאילו, אחרי זה הוא לא יכל להתקבל, לכל מיני מוסדות לימוד גבוהים יותר, והוא היה כותב מוכשר מאוד, וספרות הילדים, קצת הייתה המקום, בגלל שזה היה פחות נחשב ונחשק, ושם הוא מצא את

אמי:

הבית שלו. הוא גם אמר את זה, שהוא כתב ספרים, ואף אחד לא התייחס אליו, עד שהוא כתב את קרוקודיל, ב-1912, הוא כתב את זה, וזה הצליח, וזה התפוצץ בטירוף, ו... ומאז הוא נהיה כזה סופר ילדים מוכשר

מתן:

וגדול. אני אומר רק, צ'וקובסקי, בקיצור, עוד בימי חייו, כן, הוא מאוד מאוד הצליח, היה בכיתה ביחד עם, ז'בוטינסקי?

אמי:

כן,

מתן:

כן, כן, יפה. ז'בוטינסקי, לא צ'רדיכובסקי, ז'בוטינסקי, היה איתו בכיתה, הם מאוד אהבו. היה קליק, היה

אמי:

קליק. היה להם איי-5 סודי

מתן:

כזה. כן, כן, אבל איזה, עכשיו, אוקיי, אני אגיד לך על מה אני חושב בספר הזה. קודם כל, דיברת על הפחדות, על האפקטיביות של להפחיד ילדים, והדבר הזה של... אם תעשה את זה, יקרה משהו מאוד מאוד רע. ועל רוע בכלל, על רוע האנושי. ברמלאי הוא כאילו הרוע, הרשע הטהור, הסטן, המפלצת.

אמי:

למרות שהוא, אתה יודע, הוא כן משתנה.

מתן:

בדיוק. ואז אני שואל גם, האם ההשתנות הזו, האם זה אמיתי? ואז, במסגרת זה, אני אגיד לך גם, למה אני חושב שהספר הזה לא שרד מבחן הזמן? אז בוא נתחיל באמת מהרע. אתה אומר שהוא לא השתנה? שאלה, אנחנו עכשיו מגיעים לחיפה. אני אומר שהוא השתנה. חמש שנים אחרי. אתה מסויב ברחוב, עדיין הוא מחלק איך הבפלות חינם לילדים? אני חושב שכן. כן? קודם כל, ממה הוא מתפרנס? מרקיקים. אבל הוא חינם. הוא אומר חינם. הוא אומר כל החיים אני לא אחלק לילדים חינם. הוא ממש צמדגש על זה.

אמי:

אוקיי. אתה נוגע פה בסוגיה. כשילד אומר את זה, אתה מאמין לו? אני לא אעשה את זה יותר אף פעם. אני לא אעשה את זה יותר אף פעם. הוא באמת לא יעשה את זה יותר אף פעם? לא. לא יודע. לא. גם שאתה תגיד משהו, אני לא אעשה את זה יותר אף פעם. זה לא רק ילד. אז אם אני מקביל את זה לברמלאי, אז כנראה שגמור. באיזשהו מקום, אומר את זה כדי שיצילו אותו. לכן, אני, בכללי,

מתן:

אתה לא יכול להאמין לבן אדם, לילד זה סוף טוב. לילד זה סוף טוב, אומר, הוא השתנה, היופי, הוא טוב, זה לא כזה מפחיד כמו שחשבתי, למבוגר, בוא נגיד ככה, אני לא הייתי רוצה שילדים שתגדלו בחיפה. ויש לו עבר כזה, בוא, לא סתם פדופילים, לא סתם פדופילים מורשעים שמשתחררים, אנשים נכנסים לסרטים שהם רואים אותם אחרי זה הולכים בגני ששויים פתאום וכאלה. אז

אמי:

עזוב רק פדופילים. בכללי, בטבע שלנו, אנחנו לא באמת מאמינים, רוב האנשים לא באמת מאמינים שאנשים באמת משתנים.

מתן:

בדיוק, אז את זה אני בדקתי. אז את זה אני רציתי לבדוק. העניין הזה של שינוי ושל בכלל, של הרוע האנושי ואם אפשר להשתנות. וזה הזכיר לי את הסופרנוס. אתה זוכר? אתה ראית? אני ראיתי לא מספיק. אני לא מזמן סיימתי גם, אז אני שוב. אתה עוד חם. כן, אני עוד חם. אבל יש עניין לקראת הסוף שהרי טוני, סופרנו, דמות מדהימה. מושלמת. מדהימה. וכל הזמן אני טוען שהסדרה זה עליו וזה בעצם על השאלה הזאת האם הוא טוב או רע איפשהו זה תמיד מרחף מעל כי הוא פאקינג מצד אחד אתה רואה אותו רוצח אנשים בדם קר והוא ראש המאפיה ומצד שני אתה יודע שהוא איש משפחה והוא טוב לב ויש לו חמלה לחיות והמטפלג' הפסיכיאטרית שלו דוקטור מלפי לקראת הסוף זה לא ספוילר, בסדר? זה היה, אבל היא נחשפת לאיזה, אומרים לה, הקולגות שלה, שכולם יודעים שהיא מטפלת בו, אומרים לה, יש מחקר חדש, קראתה לה מחקר חדש, שאומר שפסיכופטים, טיפול פסיכיאטרי בחיים, לא עוזר להם בשום צורה, לא עוזר להם, להפך, הוא גורם להם להיות פושעים טובים יותר, כי הם לא יודעים טכניקות, איך להראות שהם יכולים, להיראות כאילו יותר אנושיים, ולהראות חמלה, ולהיות מתוחכמים יותר. ואם, אם כמה שהיא עודפת את זה, אם היא עונה באותו רגע, תראה כמה זה מערער אותה. מערער אותה מאוד. וכתוב, חשבתי על העניין של השינויים, וקצת חקרתי, ובסוף, שינויים זה דבר שהוא יכול לקרות, בסדר? וזה תלוי בפרופיל הפסיכופטי. עכשיו יש הבדל בין פסיכופט לסוציופט. אתה יודע מה ההבדל? לא. פסיכופט זה משהו שהוא הרבה יותר גנטי מולד, אבל זה כן מישהו שהוא יכול להיות מאוד, אתה יודע, חניבה לקטר, בסדר? זה פסיכופט. זה בן אדם שהוא מאוד מחושב. הוא יכול להתנהג דבר איתך עכשיו כאילו איש תרבות ומדבר איתך ופתאום בשנייה אחת נתלוש לך את הרשום מהמקום. אני

אמי:

חושב שגם בלוגיקה שלו המעשים שלו הם תקינים.

מתן:

כן, אתה יודע, זה כאילו יכול להיות מנכל של חברה מצליח ביום ובלילה רוצח סדרתי. סוציופט זה מישהו

אמי:

שהחברה יצרה אותו.

מתן:

סוציופט זה נסיבות, קודם כל טראומת ילדות, אגב, טוני סופרנו, בסדר? וגם הוא הרבה יותר חמזג, מתפרץ וכאלה. וסוציופט, בגלל שזה מנסיבות החיים הוא הגיע לשם, אז זה לא התיפול הוא הרבה יותר יכול להיות אפקטיבי מאשר פסיכופטים ומה עוד גורם לשינוי אם אתה נכנס למסגרת מסוים או לקריירה מסוימת שפתאום תוציא אותך מהרה עכשיו עצם זה שצ'וקובסקי כתב שברמלאי נהיה פתאום יש לו עבודה זה העיין שלו בחיים לחלק ממתקים לילדים והוגיות זה אומר שזה נתן לו מטרה זה אני אומר איפשהו כן במסגרת השינוי של הרוע המוחלט הוא קיים מצד שני עכשיו למה הספר הזה זה לא שרד מבחן הזמן מהקטע הזה של הרוע הטהור הזה. אין היום מקום בספרים לכזה רע מוחלט. קראתי איזה פוסט לא מזמן של טל לוריה, שהוא הלך עם הבן שלו לסרט מופסה. ראית את זה? שמעת על זה?

אמי:

את הסרט שמעתי,

מתן:

כן. מופסה זה בעצם הפריקואל של מלך הרעיות, ומה הקטע? סקר, הרשע, באמת, שזרק את מופסה מהצוק, ואזר במינפולציה, והוא מוצג פתאום באור אנושי. ובכלל הוא הצביע על מגמה בשנים האחרונות, שאתה רואה שהרבה מאוד פעמים מראים לך את הרעים שאנחנו גדלנו בתור ילדים על דברים שיש רע יש רע ויש טוב וזה ברוך מאוד והרע הוא רע ולא משנה מה ואתה תהיה בטובים והיום פתאום נהיה אתה רואה למה הוא נהיה הרע מה הנסיבות חייבה

אמי:

הג'וקר זה דוגמה מושלמת לזה אבל זה נובע מתוך גם תפיסה חברתית שאין דבר כזה רוע מוחלט זאת אומרת זה תמיד משהו הוביל מישהו להיות רשע, משהו הוביל מישהו להיות כמשהו, שדרך אגב, אני לא כזה מאמין בזה. ברור שכל בן אדם הוא מורכב, וגם האנשים הכי חיות אדם, בוא ניקח לצורך העניין, נלך שביל אוקטובר, חיות חמאס מגיעים ועושים דברים שמפלצות, פשוט מפלצות. אני מאמין שכן, אם תישב איתו ותנסה, עכשיו תושיב אותו מול פסיכולוג שידבר איתו, אז הוא יבין את הלוגיקה שגרמה לו לדבר...

מתן:

אני לא יודע אני באמת לא יודע כי אני אומר עד כמה הדבר הזה הוא מושרש ב... בוא אתה מדבר על השביעי באוקטובר זה תמיד מרחף מעל שמדברים על רוע אנושי וכאלה דברים ובאמת השאלה היא עד כמה הדבר הזה הוא באמת ניתן לטיפול עד בגלל שנחשפנו לממדי הזוועה והשנאה והרוע האנושי שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותו שוב ברור ש...

אמי:

אבל לך 70 שנה אחורה לא? לשואה.

מתן:

כן.

אמי:

ותראה את רואה הוא מוחלט בדמות הנאצים. כן. אתה יודע, כן, עם המון עבודה וחינוך מחדש, כן, אתה יודע, יצא עם תקין סך הכל.

מתן:

אגב, גם זה, שאתה מדבר על הנאצים, תמיד נזכר ש, אתה יודע, למדנו בשיעור ההיסטוריה וזה, היה בהתחלה את בורות המוות. נכון. שהיו לוקחים אנשים וכאילו השמנה המודית של להעמיד אנשים ליהודים, להדבור, לראות בהם, זה סנן. אתה יודע למה הפסיקו עם זה? לא היה פרקטי.

אמי:

תראה גם דייש מפלצות חמאס וכל אלה הם מגיעים הרבה פעמים מסוממים

מתן:

ושמעורבת אידיאולוגיה ואמונה דתית קיצונית זה בכלל כאילו אבל פה אין המון פה יש אחד ואני טוען שבמסגרת כל השינוי הזה גם של דיסני והפרוגרסיביות הזאת בסדר והווק אין מקום לסיפור כזה היום וזה הסיבה הראשונה של דעתי הסיפור הזה לא עובד מבחן הזמן יש פה רע קהור נדבר על הדבר השני שמבחינתי הספר הזה מדבר עליו זה הפחדים זה הזרת מסע הזאת אל תספור אוקיי? ברוסיה זה היה מאוד אקזוטי. אפריקה. כאן, האפריקה שלנו היא פאקינג בחצר האחורית שלנו. זה אפריקה. ואנחנו לא צריכים עזרה שיגיד לנו, ילדים, אל תיסו לכפר מאחורי הבית שלכם. כי הוא פה. ואנחנו יודעים, ואנחנו גדלנו בעל אינטפאדה השנייה, ואנחנו יודעים מה זה פיגועים, ואנחנו יודעים מה זה, ואנחנו לא צריכים סיפור שיעזיר אותנו. אנחנו יודעים טוב מאוד, בתור ילדים ישראלים, מה קורה בחוץ, אז קראתי על זה, קראתי על זה, במיוחד אצל ילדים. בשנת 66, ברם, זה התיאוריה הכי קלאסית שמדברת על זה. על האיסור הזה, למה שאומרים לנו איסור, אל תעשה את זה, דווקא יש לך דחף לעשות אותו. אתה יודע למה? למה? כי בעצם, ברגע שאומרים לך את זה, במיוחד בתור ילד, ובכלל, נשללת מבחינה איפשהו תחושת החירות. החופש. החופש. נכון. ואתה לא תגיד לי מה לעשות. נכון. אני אעשה את זה. וילדים קטנים, כל מיני, אתה יודע, אנחנו רואים בהדרכת הורים, מה הכי קשה לגבולות. לא, אבל מה במטלות היום-יום? מה הרגעים שהכי קשים לך? להכניס אותו למקלחת, לעשות את זה. הדברים שהם

אמי:

חובה.

מתן:

הדברים שהם יכולים, שיש להם חופש להגיד לך לא. אני מחנית על הגוף שלי.

אמי:

אני שאלת לך ככה, האם הספר הזה אפקטיבי כספר מחנך?

מתן:

אני חושב שבטווח הקצר, כן? בטווח הארוך יש מצב שההפך. אתה מבין? זה העניין. אם אתה תזיר את הילדים שלך, תגיד להם בחיים, בחיים שלכם, אל תיגעו, אל תכניסו מזלג לשקע. בחיים אל תכניס מזלג לשקע, תיזהר ממני. הוא כל החיים יחשוב, ועשו על זה מחקרים, וזה הברמה זה מתחיל. וואי, דווקא סקרנו אותי לראות, מה קורה שאני מכניסים מזלג לשקע. אתה מבין? זה כזה. ובתאי שהוא, הילד לא יכניס. נכון,

אמי:

אבל אם אתה תגיד, מצד שני, יש אנשים שיגידו לו, אם אתה תכניס מזלג לשקע, אתה תתחשמל, ואתה תשרף, ואתה תמות. אתה מבין? כאילו ילכו ויצרו איזושהי הפחדה מטורפת, והילד לא יכניס, אבל יפחד פחד האימים מהשקע

מתן:

הזה. יפחד פחד האימים לא רק משקע,

אמי:

מהחיים. בדיוק. מהחיים. ופה באמת השאלה, איפה המקום הזה, אתה מבין?

מתן:

בכללי להפחיד זה לא טוב. להפחיד זה לא טוב. נכון. עכשיו אגב, אני רציתי להקריא את הסיפור הזה לילדים שלי. אני מבש רציתי, והבאתי אותו מהספרייה, ויונתן כזה הסתכל, מה זה הספר הזה? במקרה היה בחוץ. זה ספר מהספרייה. ישר השאלה הראשונה שהוא רואה אותי, הוא רואה את הקריחה, זה מפחיד? די אני אומר לו קצת קצת קצת מפחיד אבל יש לזה סוף אבל זה גם מצחיק ויש לזה סוף טוב אני לא רוצה ואז תמרה הגדולה אני רוצה זה נהיה עניין זה הרכבת שדים זה אני רוצה זה והוא מתחיל לא לא לא בואי נקרא בחדר ליד לא גם לא בחדר ליד אני לא רוצה לשמוע את זה כאילו התחיל להיות עניין שלם ואז התחיל להמק כל הדיבור הזה התחילה גם לפחד, לא אני לא רוצה, לא רוצה לקרוא את זה, אבל מה שבאתי להגיד על העניין של האיסור, שאני אומר גדלנו בדבר הזה, זה קטע אצלי בילדות, אני גדלתי בצורן, ושכנים שלנו זה קהלן סוע, וכאילו כמו במלך הריות שהוא מרסים בה, כל זה שלנו זה לא זה, אז היה כאילו קו של עצי אפקליפטוס דרך חוקים, והיינו גדלנו בשדות, והדענו את הקו הזה לא עוברים, לא עוברים, זה

אמי:

קהלן סוע,

מתן:

ופעם אחת התקרבנו קצת לקו יותר יותר מדי ולא יודע אם זה קשור או לא קשור התחילו לדהור לידינו סוסים ממש עכשיו שמענו ערבית ודוהרים לידינו והתחופפנו כזה בשוחות וכמעט כאילו עלולנו ואנחנו אומרים אלוהים זה כמו אלה בחיים אני לא אגיע לפה עוד בחיים אם אני נשבע אם אני יוצא מזה וברכנו משם כמו מאש ברכנו והאמת לא התקרבנו עד

אמי:

כל החיים אתה מבין שזה כנראה היה בראש שלך נכון בדיוק זה היה בראש שלנו ומתי שגם ערבית זה, יש לי מחר פסיכומטרין, צריך לעשות איזה ללמוד, אני איזה איפה, אל תתקרב שם, זה צולן, אסור לנו להתקרב לצולן,

מתן:

הם התאמנו לפרק עם הסוסים

אמי:

בדיוק, כאילו כנראה שלא היה שם יותר מדי העניין, אבל בראש שלך אתה כן, כי יצרו לך איזשהו משהו כזה, ששם זה מפחיד, שם זה מסוכן, שם זה נורא.

מתן:

אז הטיעון שלי, שאין לזה מקום בישראל, כי השם זה נורא, אנחנו חיים את השם זה

אמי:

נורא. כשאני גדלתי בבית, שנתנו לי חופש מאוד גדול במלא דברים, אתם כולם ידעו ש אצלי בבית מותר להשן נרגילה, ואצלי בבית מותר לעשות מה שרוצים. איך היה מותר להשן נרגילה? אמרו בשתי, קנו לי נרגילה. למה? כי ביקשתי.

מתן:

וכאן נשנת הרבה?

אמי:

לא הייתי, קודם כל

מתן:

לא הייתי משן לבד. ואתה חושב שהם באו בתרבות, במקום שהם אמרו,

אמי:

בוא ניתן לו? כן, ואני יכול להגיד לך שאני הראשון שהפסיק להשן נרגילה בחברים, הראשון שזה גאיל אותי, זה לא עניין אותי. אתה יודע, המון דברים שהרבה אנשים נורא רצו לנסות, כי אמרו להם לא, ואותי זה לא עניין. סמים נגיד, אני נש זה יותר הפחיד אותי מול עצמי מאשר כאילו אם יגלו שהורישתי יגלו שאני מאשן אז מהבחינה הזאת אתה יודע לא הפחידו אותי על הרבה דברים וזה דווקא גרם לי פשוט לא לנסות לעשות אותם אז מהבחינה

מתן:

הזאת וזה קטע כי הורים שלך גדלו על הספר הזה נכון הם גדלו על הפחדות

אמי:

האלה אני חושב שזה איזושהי אנטיתזה לזה

מתן:

זה האנטיתזה זה הגרובת נגד שלהם לזה כן בדיוק אני חושב שזה הרבה אז אתה אמור להיות עכשיו הנגד של זה אתה אמור להפחיד את הילדים

אמי:

שלך אז אני יכול להיות דווקא את זה אני מאמץ את זה ממש אימצתי אני לא אני כן פסט עצמי לפעמים, אומר לידים שלא לעשות דברים, אבל אני מאוד, כל מה שקשור להתנסויות וזה, אני מאוד אומר, שום

מתן:

מה שאתם רוצים. לגמרי, לגמרי, באמת, עד המקום שזה באמת כאילו

אמי:

מסכן. שזה מסכן,

מתן:

ברור. לפעמים גם אני בגני שעשויים, אתה יודע, אני רואה שהם רוצים לעשות משהו שהוא קצת מאתגר, קצת כאילו ריסט, אתה יודע, כל הטיפוסים האלה וכזה. ואני מסתכל ואני אומר, אוקיי, אם היא נופלת מגובה כזה, זה בסוכן. נקה? נקה זה בסדר. אבל חי, חיה, צורלת. לא, זה כבר, לא, לא, לא, בוא לפה, בוא, ואז פתאום זה נהיה גבוה מזה, ואתה כאילו הולך עכשיו. כאילו, אני ממש רואה, אני אומר, אוקיי, אני לא, אני רוצה לתת להם להתמודד, לתת להם להתמודד, ולא לגעת כמה שיותר.

אמי:

אבל זה גם הרבה, אתה מול עצמך. זה אתה מול החרדה של עצמך. בסבירות גבוהה לא יקרה כלום, וכנראה זה אפילו ילמד אותה משהו

מתן:

טוב על עצמה. עד שקרה משהו, אתה יודע?

אמי:

סבב? היא נפלה. פעם אחת יונתן,

מתן:

פשוט נפל בחור, בין ח ואני כזה רואה, עכשיו במזל, באינסטינקט שלו, הוא ברגע האחרון הצליח להתעלות עם הידיים, ואתה רואה את זה קורף, אתה אומר כל הזמן, אתה אומר, דאו, לא יקרה כלום, יש לילד אינסטינקטים, הוא יודע, ופאקינג ראיתי אותו נופל.

אמי:

אני, יש לי קטע, כשאנחנו בכל מיני גינות וזה, אני מסתכל איפה ייצרו את המתקן. אם זה בגרמניה, אני אומר, סבבה, אני סומך על הגרמנים. וואו. יש לנו מתקן פה בגניה ליד הבית, באמת, שזה משהו כמו 2.5 מטר גובה. פחד אימים. כאילו, אני נופל משם, זה מוות. אני לא יכול להכניס לו את החרדות שלי. אני חייב לסמוך על המתקן הזה. ואני, באינסטינקט שלי, חרדה. חרדה. אני אומר לו אין, זה כאילו פחד

מתן:

אמי. ואני משדר לו, כן, כן, הכל בסדר. אני ממש מכיר את זה. ואז אתה כאילו, אתה ממש ככה, ופתאום אתה לרגע לא שולט מה צריך. לא, לא, לא, בוא לפה, בוא לפה, זהו. פעם אחרונה שולט על זה. לסלישר קול ואתה כזה. גם בסיטואזיות חברתיות, אגב, אני מאוד, כאילו, אני נשאנלן, אני צלם של נשאנלן ג'יאוגרפ אני כאילו, הילדים, באמת, כאילו, אתה שומע עכשיו משהו לא תקין, ומשהו, לא, אני לא, לא, שיסתדרו. אני גדלתי, אני בסדר, אף אחד לא, אף אחד לא לימד אותי את הדברים האלה, וזהו. נכון,

אמי:

אבל אני שאלת לך שאלה אחת, אחרונה, מה נראה לך שההורים האלה היו צריכים לעשות? מה נראה לך שההורים האלה היו צריכים לדבר? שהם

מתן:

חוזרים? לא, לפני. לפני? לפני. שמע, עכשיו, הנה, עדיין יש לנו הזקות, סבבה. תמרה בחרדות, מכל מה שקשור, כאילו, באמת, הזקה אחת, אני כאילו... הוא מקבל את ההתראה בטלפון, שיט, לא, לא, דופק לנו את הלילה, דופק לנו את השבוע, דופק, כאילו, אתה ממש רואה את זה, אחרי שהיינו בשבוע, אחרי שהיינו באמת, כל תקופת איראן אצל הורים שלי, והכל, כי אין לנו ממד והכל, ואז אמרתי, תקשיבי, וממש הסברתי לה על איראן, על תימן, הסברתי לה, אמרתי לה, תימן יורים פעם בטיל אחד, ושמים לנו את ההתראות, כי מפחדים, כי הקיפת ברזית שלנו חוזקה, הם מפחדים שהשבר הקטן, שנופל מהטיל ש... פגעו בו בקיפת ברזליפול אז בגלל זה הם עושים לנו הטרות ואני ממש אמרתי לה כמה שיותר פרטים שתדע שתבין וכאילו כדי גם כדי להרגיע כי שאתה נותן למשהו שם ואתה מספר אותו זה מרגיע מאשר שיגידו זה שום דבר זה שום דבר ואני זוכר

אמי:

כאילו כאילו הורים שלי הם כאילו החליטו שהם רוצים שהילדים לא יישאו לאפריקה נכון? כן אז הם פשוט מייצרים אצלם את החרדה הכי גדולה בעולם אומרים להם שם נורא ושם מסוכן ושם, תתתתתם. מצד שני, מה הם עוד צריכים לעשות כדי שילדים לא יישאו לאפריקה?

מתן:

להראות להם תמונה של ברמלאי? סתם, לא

אמי:

יודע. כאילו, יכול להיות שהדרכה הנכונה הייתה,

מתן:

אתה יודע, תוסו, תוסו לברמלאי, קחו נרגילה,

אמי:

והנה ברמלאי. לא, נרגילה הם תקשיבו. אפריקה, יש סכנות באפריקה. אתם כל כך רוצים לנסוע, אתם תגדלו, תישאו לאפריקה.

מתן:

בואו נראה. עכשיו רגע, אני אגיד לך עוד משהו אחרון על זה. שאני סיפרתי על הפרק הזה, הייתי בצילומים, סיפרתי סיפרתי את זה, היינו בחדר איפור, סיפרתי את זה לשחקן, לאומרי הכהן אגב, הנה ניתן שעות, יש לו, הוא יביא לנו אולי קצת מאזינים, חבר באמת, אני מת על אומרי, חבר יקר, אז היינו בצילומים, ואני מספר לו על הסיפור, ועכשיו ג'ני מאפר את רוסיה, איתנו בחדר, חמודה, ואני אומר לו, ג'ני את מכירה ברמליי? הוא אומר לי, לא. ואז אני אומר לו, שמע, הספר נפתח בילדים, אל תסעו לאפריקה, אל תסעו, איך שאני אומר את זה? ג'ני כאילו נכנס

אמי:

בטרנס. ברמליי!

מתן:

אתה תודה רבה איך

אמי:

אומרים ברמלי?

טניה:

ברמלי. ברמלי. אתה רואה ברמלי? עכשיו, היא

מתן:

אומרת, כאילו, היא הביאה לי את זה, כאילו, מהתת מודע. כן. בת 47, זוכרת גדלה על הדבר הזה, והיא זוכרת בתור ילדה איך זה היה ספר. אמרתי לה, מה, הפחדת להיות באפריקה? הפחדת זה? הבנתי מהספר הזה, שאני חייבת להקשיב להורים שלי. שאם אני לא אקשיב להם, אם אני לא אקשיב להם, יקרו לי דברים לא טובים. נכון. זהו. בכל מקרה, שמה, אני חייב להגיד שאני לא אמרתי את זה. אני כל כך אוהב את התרבות הרוסית. אני כל כך אוהב את המנטליות, את הכבוד הזה גם שיש לתרבות. אגב, הנה ספרי ילדים, ולא רק זה, לאומנות. אני מת על דברים של רוסים, ממש, וגם חינוך סובייטי, איפשהו, יש דברים שאפשר לקחת, אפשר לאמץ, לא הכל חייב להיות אנתרופספי. תראה, חינוך

אמי:

סובייטי, אני לא יודע, כי סובייט יוניון קרסה לא סתם. אני אומר, אבל להפחיד ילדים,

מתן:

אל תעשו לאפריקה. אל תעשו לאפריקה, להפחיד ילדים. אבל אוקיי, אז בואו נסיים עם קהל היעד העמידי של הספרים, שבמקרה הזה זה ילד מישהו שהיום כבר

אמי:

לא ילד בכלל, אבל לפני כמה ימים, אחרי שכבר החלטנו שאנחנו עושים על הספר הזה, אני מקבל הודעה מוקלטת מבדודה שלי, שהיא עוקבת מאוד מאוד עדוקה של הפודקאסט, והיא אומרת לי, אתם חייבים לעשות, יש שספר שבעלה אמר לה, ספר על משהו, על אפריקה, על איזה דמות, וזה ספר מאוד מצלק, ואתם חייבים לעשות עליו, ומשם זה התגלגל, ואז היא שלחה לי את ההודעה הזאת.

גדי:

יש מה זה בול זה, זה בול זה, וברמליהי נראה לי זה שודד ים שהיה אמור לבשל ולאכול אותם, זה משהו

דנה:

כזה. שאתה מבין שאנחנו תארך דבש שלנו, אני ממש רציתי שנסוס לדרום אפריקה, ששיתפתי את גדי ברעיון הזה עוני הכחול, ולקח לי חודשים שלמים לשכנע אותו, שזה לא כמו שהבחילו אותו בילדות, וכל השבוע הראשון מתוך החודש היינו בדרום אפריקה בן אדם, תודה

מתן:

רבה לכם. עשו לאפריקה, יפה שם, מדהים שם. אתה אמת? כל

אמי:

בסדר. אני נראה לי

מתן:

בחיים

אמי:

עושה לאפריקה. באמת? אני

מתן:

נגיד לך למה? כאילו שיוחק שם בטוב.

אמי:

אז תלוי איפה באפריקה. אני הייתי בדרום אפריקה, והאוכל שם היה מדהים. אבל דרום אפריקה לא מייצגת את כל

מתן:

אפריקה, זה שונה קצת. אני אומר, כאילו אם אני כבר טס למקומות אקזוטיים, יש דברים על הגלובוס שיותר קורצים לי. ויש שם קרוקדילה גורילה. ראיתי קרוקדיל, ראיתי

אמי:

גם גורילה. אתה יודע מה לא ראיתי שם? מה? בר מלאי.

מתן:

בר מלאי. לא היה בר מלאי. יפה. אולי תלך לחיפה, תמזור שם בוודי ניסנס. ומחלק ריקיקים. טוב, פרק הבא אנחנו נעשה על לא יודעים. מה? אבל נחזור, נחזור לשגרה. חזרה לשגרה. כן. זהו. תודה לכם.

אמי:

יאללה, תכתבו לנו מה אתם חושבים על הספר הזה. טוב, יופי. תודה רבה.

מתן:

תודה.

אמי:

לאומרי.

מתן:

לאומרי גולדמן.

אמי:

המלך. שעורך את זה. ותודה לכם שאתם באמת מאזינים לפרקים. מה

מתן:

זה כיף לדעת. כן, כן, מקבלים

אמי:

תגובות טובות. אז שתפו, תמליצו לאנשים, תעשו לנו כזה לייק בספוטיפיי כי זה חשוב וזה עוזר או באפל מיוזיק איפה שאתם מזינים תודה יאללה

פתיח:

ביי