אבא סיפור
אבא סיפור
הסכת על ספרי ילדים, לא לילדים.
שני אבות לילדים קטנים, שמוצאים את עצמם מדי לילה מקריאים סיפור לפני השינה, מקיימים בכל פרק שיחה ערה, ביקורתית והומוריסטית על ספר ילדים אחר.
שאלות כמו, האם "טרופותי" הוא למעשה ספר תעמולה טבעוני או סיפור על סכיזופרניה? הן בשגרה שלנו... אמנם אנחנו לא מומחים לספרות ילדים ולא לפסיכולוגיה התפתחותית, אבל קראנו את אותם ספרים עשרות, אם לא מאות פעמים. הקריאה החוזרת עלולה להיות מייגעת, אך היא גם מייצרת נקודות מבט חדשות ומרתקות על ספרים שבמקרים רבים מתגלים כהרבה יותר מ"ספרי ילדים" בלבד.
מי אנחנו?
מתן סיני (35) ועמנואל אמי נחימובסקי (37), חברים, שותפים ליצירה, תסריטאים, במאים ובעיקר אבות.
יצרנו יחד את סדרת הרשת "ערכים מוויקיפדיה מומחזים על ידי גרביים" (כאן), לצד יצירות נוספות במדיום הקולנועי והטלוויזיוני. כיום אנחנו פועלים בתעשייה.
הרעיון להסכת נולד מתוך שיחות אמיתיות (לעיתים סוערות) שהתפתחו בינינו לאורך השנים על ספרי ילדים שונים. מתוך רצון לקחת את השיחות הללו צעד אחד קדימה ולפתוח אותן לדיון רחב יותר, התחלנו להקליט את ההסכת הזה.
מפיק ועורך: עומרי גולדמן.
איור לוגו: אביאל בסיל.
אבא סיפור
פרק 11: אבא עושה בושות
Use Left/Right to seek, Home/End to jump to start or end. Hold shift to jump forward or backward.
האם נמצא הספר ילדים המושלם?
אמי ומתן יוצאים למסע בעקבות האבא הכי מביך-אהוב של ספרי הילדים, בספרו של מאיר שלו עם האיורים המעולים של יוסי אבולעפיה.
האם המבוכה של אפרים מוצדקת או שהיא רק בראש שלו? למה ילדות קטנות מנופפות לשלום ברחוב לאמי? והאם יום יבוא וסוף סוף נצליח להפסיק לאחר או ש"זה מה שיש"?
היי מתן. היי אמי. מה קורה? הכל בסדר, מה איתך? אני בסדר גמור. יופי. אנחנו ממש כבר בסיור של ספטמבר. כן? אחלה, כן.
מתןפרק אחרון לפני פגרת חגים.
אמיכן, יוצאים לפגרה.
מתןכן. וואו. חג שמח.
אמילמה קוראים לזה פגרה?
מתןאני לא רוצה להגיד משהו לא עולה. לא, לא פוליטיקלי.
אמיעם שורש פי ג' רש, משהו כאילו. הבנתי. אוקיי. לא, אולי זה מהמילה פגר, תקופה מתה. בואו נת... אוקיי. יפה. טוב, אז היום אנחנו מדברים על הספר, אבא עושה בושות. נכון. כתב אותו. מאיר שלב. המדהים, וצייר אותו.
מתןיוסי אבולאפיה. יפה. יפה, כתוב פה צייר גם, קלטת? כן,
אמיכן.
מתןצייר. צייר. אני רוצה להגיד ש... ככה, אתה רוצה איזה הוק פיקנטי? תביא לי אותו, תביא לי אותו. אני חושב שזה
אמיספר מושלם. עשר מעשר. אני איתך. אני איתך,
מתןואנחנו תכף נדבר על זה. על מה
אמיהפרק? לא, אנחנו תכף נריב רגע על מה זה, אבל אני חושב ש... אגב, אני אגיד, אני לא היה לי אותו בבית, לא כזה הכרתי אותו, והלכתי לספרייה להביא אותו, ככה שאני ממש פרש איתו, ואני מאוהב בו. ואתמול הקראתי אותו ליד האר פעם ראשונה, וזה הייתה קרה ממש ממש כיפית. אז אני
מתןמאוד אוהב אותו.
אמינדבר על
מתןזה.
אמיכן, אז טוב, נכתב ב-88. אז פתיח ומתחיל. יאללה, פתיח.
קרייןאבא סיפור. עסקת על ספרי ילדים, לא לילדים.
מתןאני מת על זה מצד אחד, אני רוצה כאילו, העברת כמה יפה לפתיח, ואמרתי ניתן לו, אבל אז אני קוראים שאתה מתחיל. אוקיי, טוב. אבא עושה בושות. בואו תקציר מהיר, למי שלא מכיר, אתה לא הכר, רגע, אתה לא הכרת, הכרת אותו הרגע. לא, אז
אמיהכרתי אותו, הכרתי את הסיפור, כי בסוף זה סיפור מוכר, וגם אני נולדתי ב-87, הוא יצא ב-88, זאת אומרת, אני הייתי בסי-או, אוקיי, בממש איכשהו, וזכרתי את הכזה כסף, וקראתי אותו, והבנתי שיש בו הרבה הרבה יותר מזה, גם התחברתי אליו הרבה יותר בתור אבא, אנחנו תכף נדבר על זה, אבל גיליתי שהיה לי חסר עמוד בספר, שזה עמוד ממש ממש חשוב, וכשאני קראתי אותו פעמיים בלי הספר, אז אפילו קיבלתי איזושהי תיאוריה אחרת
מתןקצת על הספר, וכאילו הרגיש לך משהו חסר?
אמילא, אמרתי, קיבלת את זה, המאזינים לא יודעים איזה דף היה חסר, אז בואו נעשה
מתןאת הקציר, קצר מהיר, למי שלא מכיר. אתה אומר לא הכרת, אז סיין לי, אני יותר שולט בה. יאללה, לך לזה. בסדר? יש פה אבא וילד ואימא. נכון. הילד קוראים לו אפרים. האימא, אשת קריירה, מבטיחה, כתבת חדשות. והאבא הוא סוג של סופר, אולי מובטל. אנחנו לא יודעים אם הוא סופר או הוא כותב בלילות. כותב בלילות, נכון? והוא עושה בושות, פה גדול. עושה בושות, תכף נפרט בספר, כל מיני דברים והילד מבחינתו
אמיאני לא יודע אם הוא מופתל סבתא שהוא מופתל, לא יודע אם הוא מופתל הוא עובד בלילות,
מתןיכול להיות שהוא עובד בלילות אבל הוא לא קם בבוקר לעבודה כמו האישה שיוצאת הוא
אמילא חי חיים הוא לא חי חיים רגילים לגמרי כמו רוב העבוד שאנחנו
מתןלא במרוץ האכברים, בדיוק הוא מעט, אגב הוא בתנועת האטה,
אמייש מצב שהוא יש מצב, יש מצב, אני לא יודע מה היה המצב ב88 אבל כן
מתןבקיצור, מתארים שם קצת שגרה של הילד על כל מיני מה אופנים שהילד מרגיש תבושה, שהוא מתבייש. מצד שני, האבא מאוד נוכח ואוהב ומכיל. עד שיום אחד יש תחרות בגן של הילד, תחרות הוגות. הילד רוצה שאימא שלו תכין הוגה. נכון. אימא לא יכולה להכין הוגה. יש לה רעיון עם שר התיירות. ואז היא אומרת, תקנה הוגה, תקנה הוגה.
אמיקח כסף,
מתןתקנה הוגה. הילד ממש נעלב. הילד לא רוצה, מתחיל להיות על סף בכי. האבא אומר לו, אל תדאג עליי. יש לך מחר הוגה, אתה מנצח מקום ראשון. הבא כל הלילה עובד על ההוגה, בבוקר הילד קם, רואה צמיג ענק, מגעיל, חום, לא יודע, מתבאס, אומר איזה בושן, לא מאמין, זה עכשיו אירוע סי. אחד המשפטים
אמיהיפים דרך אגב, רק שווה לצטט אותו, והראה לו הוגה בכלל לא יפה, בגודל של צמיג ובערך באותו
מתןהצבע. נכון. ובקיצור, אנחנו בתקציר המהיר, מגיעים, אירוע סי, כולם בגן, האמאות כמובן הכינו את ההוגות, חוץ מאבא של אפרים ששם עומד, האבות גם שם בשום האירוע מאוד מוזר בגן, מסתכלים על כולם, וכולם מרגישים את המבוכה שהולכת להגיע, מה זה ההוגה הזאת, הצמיג הזה שהבאת, ואז ברגע ה-C, האבא מבקש לגעת, בקצה של ההוגה עם הסכין אומר לגננת, אני אניח אותך, וההוגה נפתחת למשהו מדהים, עם טוטים, קצפת, ווואו, וכולם מתפעלים, ולראשונה אפשר פריים גאה באבא שלו, ולא מתבייש, ויש כזה סוף מאוד יפה, אבל זה הסיפור. לא! מה? שכחת את הדבר הכי חשוב. מה? הדף שהיה חסר לי. נו, שהם הולכים ביחד. לא! אבל זה בתקציר המאה? שנייה, אני בתקציר המאה? לא, אבל זה
אמיחשוב. נו, מה? והיא שואלת אותו, מי לימד אותך
מתןלהיפות ככה? אה, נכון, נכון. ואז הוא אומר לה,
אמיאבא
מתןשלי
אמיהיה אופה, ואחר כך עושה שטויות ומביך אותי כל הזמן, אבל הוא לימד אותי להיפות.
מתןנכון, בסדר, בסדר, אני מנסה, שוב, אתה תמיד עושה תקציר המהיר. אני לא יודע... לא, לא, אתה עשית את זה ממש יפה. אני לא יודע על מה אני אתעקב, ומה להעריך. הרגשתי שגם שיצא לי ארוך מדי. אבל בסדר. לא, בסדר. בוא נפתח את הספר. זה עדיין תקציר. בוא נפתח. בוא נפתח. קודם כל, אמרנו, יוסי אבולאפיה, מדהים. ממש. מדהים.
אמיממש. האיורים פה הם ממש חלק בלתי נפרד מהסיפור, ובאמת ציורים האלה משלימים את הסיפור.
מתןכן. וכל, אני חושב, כל ספר ילדים של מאיר שלה, ויש לו מעט כאלו, זה יוסי אבולאפיה. זה קצת כאילו ויוסי אבולאפיה בכלל מאייר ומעצב ואנימטור בחסד אוקיי פעם אחת היה ילד, הוא שמו אפרים. הייתה לו אימא, כתבת חדשות. אפרים חשב שהיא משהו מיוחד, והיה לו אבא, שרק קמציא סיפורים, ותמיד עשה לאפרים בושות. יפה.
אמיפעם אחת היה ילד, הוא שמו אפרים. זה פשוט סיפור של מעשייה. לא ברור מתי זה, מה, הכל בלשון עבר. אני
מתןמת על פעם אחת. פעם אחת, פעם אחת, היו היה פעם, זה כאילו, ספר לי סיפור. אבל הייתה לו אימא, כתבת חדשות. אפרים חשב שהיא משהו מיוחד, מתארים לך מה הוא חשב ורואים אותו מסתכל עליה בטלוויזיה פה והיה לו אבא אפרים לא חשב עליו כלום אפרים לא חשב עליו כלום היה לו אבא שרק המציא סיפורים ותמיד עשה לאפרים בושות אגב זאת הפעם היחידה שנאמרת המילה בושות בספר אני גם כאילו נדבר על זה עוד על מה הספר והכול אבל אבא עושה בושות ומתארים בהמשך עכשיו מאוד יפה איזה בושות הוא עושה לו אז זה מתחיל מבבריכאו, אף פעם לא נכנס להם עמוקים, רק ישב עם קובה בצל. בטיול השנתי של הגן הוא הולך לאיבוד ואפילו לא התנצל. אגב, חרוזים, כיפי מאוד. מאוד גם מאיר שלבים כאלה שכאילו... יש איזה ציניות קלה בדברים. ציניות, הומור, אבל גם אני אוהב את זה שאין מבנה קבוע, אין חוקיות. אתה כאילו, הוא יכול... קודם כל אני חייב להגיד לפני, אני מעריץ את מאיר שלב, בסדר? אני איתך בזה. אני מעריץ את מאיר שלב, גם את הספרים שלו. לא קראתי עדיין לא את כולם, כי גם אני כאילו כזה רוצה לשמור לי אותם לחיים, אתה מבין? מה אני אומר? כאילו, אני הבנתי שזה אחד הסופרים האהובים עליי, ואני...
אמיאתה רוצה, כאילו, לכל מיני רגעים...
מתןכן, אני כזה מחכה... לא, לא בוער לי. לא בוער לי. יפה. גינת בר. שמעת על גינת בר? שמעתי, לא קראתי. וואו, זה... כאילו, וואו. זה וואו. ותור גנן חובב. הוא גרם לי לאהוב פרחים. אוקיי? זה כאילו... היה לי גינות, תמיד היה לי גינות ירק. אוקיי. הייתי מאוד פרקטי. הייתי אומר, אני רוצה בצל ירוק, אני הולך, קוטח בצל ירוק, אני רוצה כוס וזה כאילו היה מדהים פלפל חריף זה מה
אמישעושים כשאתה לא רוצה להתעסק עם יותר מדי גדולים אתה מחפש משהו שהוא
מתןגם אבל זה גם הזה אבל גם העובדה שהיה לי טרי כל הזמן והייתי כזה והנבל תמיד היית רוצה פרחים כשאנחנו הולכים למשתלות ואתה אומר לא רוצה זה לא עושה כלום זה לא עושה כלום זה סתם יפה זה לא פרקטי יפה ואז מתישהו גם גיליתי טיפים לגינה שאם אתה משלב בין כל הירקות והדברים משלב פרחים זה מעולה כי זה מושך מזיקים
קרייןאז
מתןהתחלתי לשלב אבל גם מטעמים פרקטיים גבריים לא מעניין אותי או ושקראתי גינת בר, אני התחלתי באמת להתפעל מיופי של צמיחה, של פרחים, של... יש באמת... הוא כותב מדהים. אוקיי, כן. איפה היינו? אז זה בושות.
אמינכון, אוקיי. אז יש לנו פה אוסף של בושות.
מתןלאיזה בושה הכי התחברת? לא נקרא את כולם. לאיזה בושה הכי
אמיהתחברת? שהוא שר לו ברחוב
מתןעל אופניים. מדהים, מדהים. אני אוהב מאוד שהוא בא לחתונה עם הכנסיים קצרים. נכון. עכשיו, מה שיפה בכל האיורים של הבושות, תמיד, שים לב, אפריים מסתכל עליו והוא כועס, והוא מסתכל עליו בפיה. יש פה איזה היפוך תפקידים כזה. והוא היחיד, אבל סתכל, בתמונה של החתונה הם שמו לנו פה מגנט, מזכרת קטנה מאירוע גדול. בסדר? רואים את המגנט? כולם סבבה עם זה שהוא יכנסה עם צעירים, חוץ מאפריים.
אמידרך אגב, זה ברוב הספר ככה, שאחרים מסתכלים עליו, ומאורם הפסוטים, כשהוא שר ברחוב, המנשים מסתכלים עליו, בחיוך, איזה יופי.
מתןאתה נוגע בול בנקודה. כן. כי הבושות סובייקטיבי
אמישלו. נכון. והוא נורא גאה באמא שלו, למרות שאמא שלו לא נוכחת בחיים שלו בשיט. נכון. נכון. בשיט.
מתןזה ממש כאילו משהו נשגב של... לא יודע, הוא ממש מסתכל על האמא בהרצאה, והיא לא בבית. היא לא בבית. מצד שני, היא כן מאוד אוזן קשבת. תכף נראה. עד כאן אקספוזיציה. ראינו מלא בושות תיארו לנו. למה? ואז מתחיל יום בחיי אפרים. אבל אמא של אפרים קמה בבוקר מוקדם, שותה קפה ומיצה שקוליות, אגב. היא בריאה, כן. מי שותה קפה ומיצה שקוליות? זה של מי פעם כזה, כן?
אמילדעתי הם גם השמיטו פה חלק, כי אם אתה שותה קפה ומיצה שקוליות, אין מצב שהיא לא תקועה בשירותים חצי שעה. אולי זה קפה בלי חלב. נו, באמת.
מתןומיצה שקוליות, אתה יודע מה קורה? כן, מיצה שקוליות זה משהו, הוא עושה פעילות מאה עם... בטוח?
אמיכן? מה זה, חומצים?
מתןבכל מקרה, האמא בעבודה. ואם יש לה, לא יודע אם המצב של השירותים בעבודה, שתפרק שם את האסלאף, סבבה הם תמיד יחיר לגן. בונה, אני זה השם שאני אוהב את אבא של אפרים. אוהב את אבא של אפרים. אגב, פשבש מתלבש, גב, אמרנו הוא נשאר במיטה, אתה אוהב אותו? אני אוהב אותו. אני אוהב אותו. אולי זה רק אני. עכשיו, אני לא אומר את זה בגב, בסדר? אבל הילדים שמאחרים לגן בגלל שההורים שלהם קצת נמרחים במיטה, כולל הילדים, זה אנחנו. זה אנחנו. כן? אתם
אמיהאחרונים? אני תמיד מביא אותם אחרונים, אני גם הרבה פעמים מאחר איתם. אני לא גאה בזה בכלל, והדער עוד לא כל כך הוא מבין את זה, אבל אביב כועס עליי.
מתןהוא ממש כועס עליי. הוא ממש מתבייס עליי.
אמיהוא אומר לי, אני מקבל איחורים בגללך. ואני אומר לו, תקשיב, תזכור, זה לא באשמתך. והוא אומר לי, אמרו, זה לא משנה מי השם, אתה איחרת, להצדקת. אבל, אני דור שני לכזה. אבא שלי היה בול
מתןכזה. מור,
אמיהבן אדם הכי די כאן בעולם. יכולה
מתןלהרוג אותי.
אמיאז אביב יצא כמו מור, ואני יצאתי כמו אבא שלי. הוא היה קם, תמיד באיחור, ואז היה בא אליי וצועק עליי בזמן שאני ישן, קום, קום, אני נרדמתי, קום, אני נרדמתי, אוקיי? ואז היינו, אוקיי, מה קרה? זורק עליי בגדים, אני מתלבש, לוקח, עכשיו היינו, אתה יודע, קבוע, אוכלים אורחת בוקר ושותים תה, אז זה תמיד היה כזה, הוא היה, לוקח שתי כוסות תה, אני לא יודע אם אתה מכיר שיטת קירור הזאת, אבל בגלל הלחץ זמן צריך לקרר אותם, אז מושגים מכוס לכוס, מרוב שהוא מעביר מכוס לכוס, אה, נשאר אולי שליש כוס, כי הכל היה נשפך וזה, הייתי שותה את זה, תודה רבה. בבקש להכניסו לכיתה.
מתןאוקיי? וואו. מה שיפה פה, שהוא היה רותם אותך אליו. זאת אומרת, זה לא מגרד אותך מהמיטה, קום כבר. נכון. זה אני, זה עליי, זה עליי, בבקשה תקום, זה יפה. אני, היו מהירים אותי, תודה לך, קודם כל שאימא שלי הייתה מהירה אותי, זה כאילו, מתני, כזה, כאילו הכל כזה חמוד, וזה מתי שהוא נמאס לי, אמרה, תתחיל את האור לבד עם שעון, וזה עבד מדהים, התעוררתי לבד. אה, יפה. אבל אבא שלי, מתן, קום, פותח את האור, מוריד לי את הסמ אני סולר אותך! אז תראה... לפעמים הוא גם היה מהיר אותי, בטוח לא היה לך את זה, שמאיר אותי בערך שבוע לפני שהחופש הגדול נגמר, שאתה התחיל להתרגל לשעות של
קרייןה... וואו, לא, לא
מתןהיה לך את זה. אלוהים, תן לי לישון! מה להתרגל? הפכת את היום ללילה ואת הלילה ליום. זה היה
אמיכאילו וואי! אז זה לא היה לי, אבל לא, אבא שלי הרגיש לא נעים, כי הוא באמת, הוא נרדם. ואז הוא פשוט מהלחץ היה צועק עליי. קום, נרדמתי! קום! קום, קום, נרדמתי. אז הייתי כבר ירתום, הייתי יודע שכאילו, אוקיי, זהו, אז אם הייתי עושה קעקוע שיזכיר לי את אבא שלי, זה היה המשפט הזה. אמא יכיר שלא באשמתו, אבקש להכניסו לכיתה. מדהים. אבל זה גם באמת, אני עד היום, אני גרוע בזמנים.
מתןאני פחות, חייב להגיד, זה באמת יותר נובע מאנבל. אני חושב שאם השנים, אני אומר, בא לי להקדים. לא רוצה, אני לא אבטל על אחת. כל הכבוד. לא, לא שווה לי את זה. לא, גם לי בא להקדים. אני פשוט לא מצליח. כן, אבל מבחינת תמרה, בא� זה כאילו, פעם אחת, אני הקטמתי איתה, התחלנו לעשות כזה רפורמה, תוך כדי השנה, שדי, די, אנחנו מתאבסים על עצמנו, מצליחים, והיא ראתה פתאום, ואני הולך איתה בבית ספר, ואומרת, למה כולם בחוץ? אתה מבין? היא רגילה לראות את כולה, שהיא מגיעה, וכולם שקט, כי כולם בכיתות כבר,
אמיאתה מבין את זה? אני באמת מבין את זה, אני לקחת אביב, ואומר לי, מה השעה? שמונה ושלוש דקות, אנחנו בזמן. אני אומר לי, מה הזמן? זה מתחיל בשמונה. ואז המבט הזה, המבט הכועס, וואי, מסכן, תקשיב. אפרופו, אבא עושה בושות, אתה מבין? הוא מסתכל עליה במבט של, החזבת אותי. וואי, מאמא, וואו. ואני באמת מבין אותו,
מתןבאמת, ואני מתנצל. זה היה גורם לי לשנות את
אמיהרגלים. אז אני באמת מנסה, לא, בזמן האחרון, אנחנו מגיעים הרבה יותר בזמן, אני באמת מנסה. בזמן האחרון,
מתןאנחנו פאקינג שבוע שני של ספטמבר. בסדר, זה בזמן האחרון. אוקיי,
אמיטוב. לא, גם בסוף שנה שעה,
מתןאוקיי. סבבה. טוב, בקיצור, אז האבא מתחיל להכין אותו לגן, ואז גם אמרתי לך, תכין את הבגדים יום לפני. מה אתה מבין מזה? היפוך תפקידים יש פה. בדיוק. כן,
אמיהילד מתנהג כמו האבא. הוא ממש כמו ילד
מתןלאבא. בהיעדר הורי אחראי, מבוגר אחראי. אפרים, תופס את המקום. ומה? יש פה כבר התרמה של משהו. זה יהיה מאוד לא נעים אם מישהו ייכנס כשאבא מסתובב בתחתונים. זה שם לך פה מדבקה. גבר, זה בראש שלך. למה שמישהו ייכנס אליכם בבית בבוקר שם עם תחתונים? אף אחד לא אמור להיכנס אליכם. אתם בבית ומותר לאבא להסתובב עם תחתונים בבית, באמת כבר הוא מובח שאין פה עוד עניין, אתם בבית זה שאתה כועס עליו שהוא לא הכין את הבגדים, סבבה אבל אין פה שום אח של בושה הבושה היא תמיד כלפי הצופים חיצוניים, כלפי זה זה לא בתוך הבית, ועכשיו הם יוצאים באמת החוצה, נוסעים ואנחנו מבינים באמת שהוא מסיע אותו לאופניים ושרשירים בקולי קולות זה היה מאוד לא נעים, אפריים לא ידע מה לעשות עכשיו, שמה זה ממש יפה וחינני שהאבא שרשירים אבל, אני אומר, אולי קצת תהיה רגיש יותר, ותראה את הבן שלך, כן, אם זה באמת, ממש לא נעים לו, ואתם על אופנה, אם אתם לא באוטו, זה לא, אני מכיר את זה לשאיר לילדים באוטו, החלונות סגורים, וכל זה, אני קורא עליהם תורטוף, סבבה, פה צריך כאילו קצת, אולי קצת להוריד, ואז יש רגע מקסים, תיתן לי נשיקה, לא אתה כאילו בסיפור, הוא אומר לו, תן לי נשיקה, אבא התכופף, ואפרים ניסה להסביר לו שהוא ממהר, ואז אבא אמר, וכל הילדים שמעו, אם לא תיתן לי נשיקה, אני מילד אחר. מקסים.
אמימקסים.
מתןמקסים. נכון. אני ממש רואה את הדמות הזאת, זה גורם לך להתאהב. אני
אמיאוהב את האבא.
מתןממש. ואז, אל תשאלי איך הוא יתנהג, אמר אפרים לאמא. כאילו מיד הוא מקפיץ אותך לסנה אחרת, אין פה איור של סנה אחרת שהוא מול אמא, אבל הוא כבר פורק את הדבר הזה לאמא שלו. קפיצה בזמן, אומר, עכשיו זה יפה שמראה, התלונות היחידות לגבי האבא נאמרות רק לאמא. לא לאבא. הוא מעשי. הוא מעשי עם האבא. הוא פרקטי. הוא לא מדבר איתו רגש. הוא לא אומר אבא די, מה זה קשה לי עם השירה שלך, תירגע. כאילו אבא, אני חייב ללכת, יאללה. אבא, די. שום דבר, רק לאמא הוא פורק, והוא מגיע איתה על סף בכי כל הזמן. אבל אז
אמייש פה משפט, שאני נורא אוהב אותו, זה מה שהאמא אומרת. מה לעשות, הוא אוהב להתנשק, וחוץ מזה אפרים, זה מה שיש. יפה, מדהים. זה בום, המשפט הזה, כי קודם כל, זה גם גרם לי לחשוב באמת, תכף תגיע אחר כך להלמה הספר, אבל יש פה משהו במשפט הזה, שכזה מחבר אותי להלמה הספר, וגם יש פה איזו מידה מסוימת של כאילו התפשרות כזאת, או הכרה במציאות.
מתןלגמרי, זה משפט מדהים. זה מה שיש. חוץ מזה, זה מה שיש. זה לא השתנה. זה משפט מדהים, ואתה יודע גם עוד יותר מה המשפט הזה אומר לי? שיש לאבא ולאמא שלפיים זוגיות בריאה ומאושרת. כי האמא מקבלת אותו עם כל הפאקים שלו, והיא מסתכלת על הסיפורים האלה בחיוך. היא לא הולכת ונוזפת לאבא ואומרת לו, למה אתה עושה? הילד מדבר איתך והוא מבקש את זה. לא, היא גם לא אומרת לילד.
אמיאז תגיד לו שזה
מתןמפריע לך אז תדבר איתו כמו שאנחנו מתאהבים בו היא תאהבה בו בגלל הסרטות האלה
אמיהיא גם אומרת זה לא ישתנה וגם באיזשהו מקום אומרת אני לא רוצה שזה ישתנה זה מה יש
מתןבוא בתור אני ואתה בזוגיות לא מעט שנים אתה מבין שיש דברים שיצבנו אותך ומתמיד ומתי שאתה אומר זה מה שיש זה מה שיש זה העניין שמה אנחנו כאילו מנסים לעשות מעבר מהיר אבל זה כל כך יפה כל עמוד פה יש מה להגיד, כאילו, זה מדהים. ואז יש את הסנא של בלילה בחושך, לפני שהוא נרדם, הוא שוכב במיטה, הוא מקשיב לקולות. חייב כאילו להקריש שנייה את הרצף של הקולות. רדיו מנגן, העקבים של אמא הולכים לסלון. אמא, תוריד את העקבים בשנייה בבית, בסדר? תראי, תריס נסגר בחצר של השכן, החתולות מייללות. צפצוף רחוק של מכונית, המקרר מתחיל פתאום. איזה יופי של ספרות. אתה מרגיש את זה. שזה ספר ילדים שכתוב, הוא מתאר לך תמונה, אתה מרגיש את מתחיל פתאום. לא, אני נוכח שם. עכשיו, מה אני רוצה להגיד? זה כאילו תיאור של אפרים שוכב לא מצליח להירדם, ובחדר השני, האבא הזה, האבא הזה, במכונת כתיבה פיק פיק מרעיש, לא נותן לישון. חמודי, אפרים, אתה לא יכול לישון עוד לפני שהאבא מרעיש בפיק פיק. תראה כמה דברים תיאר. הרדיו, הכבי, לא, אמא סבבה. הוא לא יגיד, האמא, תהיין יחפה
אמיבבית. אבל האבא הזה עם המכונת
מתןכתיבה שלו. מה המסכן, עד שהוא עובד גם, כל היום הוא כאילו זה, עד שהוא עובד, זה ואז כל הקטע עם התחרות הוגות מתחילה. אז רואים את כל ההוגות, מה האימהות של כולם הכינו. עכשיו פה, שמע, זה ספר שנכנע ב-88. כאילו, תחשוב איזה פורץ דרך, שיש פה אימא, אשת קריירה, אבא בבית, מראים לך שורה של אימהות הופות, כל אחת הכינה, אימא של רחלי, אימא של זה, אימא של מיכה עם בקלאו הריחנית. קודם כל, מיכה זה לא שם ערבי, אבל לא ברור.
אמיאולי עיראקית או
מתןלבנונית. כן, בקלאו הריחנית. אימא, כל אימא הכינות. או של
אמיאמא, אמאות האלה שמכינות, אתה יודע. הכנתי בקלבה. בקלבה, כן. כן. הכנתי נאפי. זה של נאפי. נאפי, מצוקה, מצוקה. זה של, זה מלבנון, זה של מזרחים. יפה.
מתןהכנתי את זה, כן. אז ואבא של פריים, מביא צמיג. כן. עכשיו, אני שוב, אני חייב שאני על עצור להגיד, זה כאילו, הילדים שלי מתים על הספר הזה. זה מדהים. הוא קשור כיפי. סיפור מעולה. בוא, שאתה עכשיו קראת את זה, אתה ראית לאן זה הולך? זה מפתיע. נכון. זה מפתיע. אתה מראה את הצמיג, מה חשבת? אני הייתי בטוח
אמישזה
מתןיישאר כאילו. כן, הייתי בטוח, לא יודע, זה יהיה פתאום טעים ממש, אוקיי, יבינו שזה על טעם ועל ריח. זה כל כך יפה, זה כל כך סיפור שהוא מוצלח, כאילו יש פה הכל, יש פה הכל. בקיצור, הוא לוקח ממנה את הצקין, בום, קורה הדפלה הזה מול כולם, הוא רק נגע, יצא ציפוי של שוקולד, הוא מאמצע הוגה 20 טוטים עלו מיד, על השוליים הוא ואז לרוחב הוא חתך, הוא קרם ורוד עליו נשפח. וואו, כאילו, וואו, איזה שואו. ואם לרגע היה מישהו שכאילו אמר, וואי, איזה אבא מביך, איזה יצור. כולם מפים עליו. באותו רגע הוא נהיה כוכב השכונה.
אמיותשמע, ההוגה הזאת זה קצת הוא. כן. ההוגה הזאת זה הוא. כן. הוא נראה כמשהו אחד, והילד הכל, אבל מצטטר שם כל כך הרבה דברים בתוך האבא הזה. לגמרי. ואם הילד הזה רק יראה את זה, וזה מה שקורה בסוף. ואז העמוד החסר שאין
מתןלך, אתה רוצה להקריא למותו? כן תן לי לי קומי שלך. הגננת שאלה, מי לימד אותך לאפות? ואבא ענה, מה זאת אומרת? אבא שלי היה מומחה ליהוגות, חוץ מלאפות, הוא לא עשה דבר, רק עשה לי בושות. וואו. הוא אומר, וואו. הוא עשו לו בושות, אתה מבין כמה זה עובר מדור לדור. ואז יש רגע מקסים, שהם הולכים הביתה, ומשום מה גם מכשיך,
אמיכמה
מתןזמן הייתה התחרות הזאת?
אמיהמון זמן, המון זמן, ויש כלב לבד ברחוב,
מתןכן, נסתכל עליהם. נו אפרים, אבא אומר, קח אותי הביתה, אבל תן לי יד, אני קצת מפחד בח אגנן את שחקיו וצחקו הילדים וכל האמות וכל האבאים, ואפרים חיבק את הילד שלו וסוף סוף היה לו נעים. מדהים. את אבא שלו. כולם, כולם שם בסנה הזאת, הוא עד שוב לאיזה בושה שהוא היה כובר את עצמו אתמול, והוא מקבל את אבא שלו עם זה ונותן לו יד. אז על מה הספר
אמיאבא עושה בושות? אה... נגיד לך את דעתי. כן. אני חושב שהספר הזה הוא על אבאות, ומה קורה כשנכנס ילד לחיים האלה, ופתאום יש ילד שצריך להיות תחת ה... כי האבא הזה בסוף הוא... הוא היה אוף מוזר כנראה גם לפני. כן. אבל זה היה נורא נחמד שלו הילדים, והכל היה אחלה. ופתאום נכנס ילד לתמונה. הילד רוצה להיות כמו כולם. ואבא זה מוזר, והוא לא מצליח לראות את היופי בתוך הדבר הזה. אז הלכתי לאיבוד
מתןפה. כן, אוקיי. אני הלכתי לאיבוד. בסדר, בסדר. תמיד אני שואל אותך בהתחלה, אתה מתפטל ואז אתה מבין תוך כדי את ה... כן, מה רציתי להגיד. בוא נדבר קצת על הרקע, בסדר? מאיר שלב, סופר, דיברנו באמת, אחד מהסופרים, נפטר לא מזמן, באפריל 23, בגיל 74, ומה זה חבל. מה זה חבל, כאילו באמת, הוא יכל להמשיך. סופר, עיתונאי, מחזאי, פובליציסט, כתב, תו רומנים מאוד הווי של ארץ ישראל וספרי ילדים נשוי ואבא לבת זוהר ובן מיכאל והתגורר גם לסירוגין ירושלים ומקי ישראל נעלל גם
אמיבתוריה ואבא שלו אבא שלו גם היה סופר
מתןאבא שלו היה משורר סופר ואימא שלו גם אימא שלו הייתה ג'אדאית אשת עיקרה אשת אדם נכון. והאבא שלו היה תמיד האבא באמת העדין הזה. שמעתי פודקאסט עם רעיון איתו, מדהים. מתאר שם ברעיון שהוא עוד כמה חודשים יהיה בין 74, וזה הגיל שהאבא שלו נפטר. וואו. והוא כאילו, שם עוד לא כנראה הובחן כחולה.
אמיהוא ממש היה חולה כמה חודשים.
מתןומצמרר כאילו, שמוע שם וזה, אבל רעיון מדהים, בן אדם מדהים, והוא מספר שם על כל מיני סיפורים על העבר שלו. שלו, דוד שלו. וקודם כל, אבא שלו לא עשה לו בושות. אוקיי?
אמיאה, לא, לא, אוקיי.
מתןאבל כן, אבא שלו היה מאוד בן אדם שהוא איש רוח. הוא תיאר שם איזה סיפור בצחיק, שהוא אומר שאימא שלו, שהיו צריכים לתקן דברים בבית, שהם גרו בירושלים, היא הייתה קוראת לאחים שלה. וואלה. לתקן. היה מחכה אליהם רשימה של מטלות להגיע, כי אבא לא יודע. ואז איזה קטע שבא, הוא נגיד היה ידוע להחליף נורה, אבל לא מעבר. והיה צריכים להחליף בית נורה. ואז בא דוד שלו, דוד כיסא על השולחן, מחליף, ויש לו ברגים בפה, והוא תוך כדי מחליף, והאבא, שהגבריות שלו כולה מתעררת, מתחיל לתת לו מלא הוראות, אוקיי? והוא עם הברגים בפה. ואז מתי שהוא אומר לו, לא, תעשה ככה, לא, תעשה ככה. ואז מתי שהוא הדוד מוציא את הברגים מהפה. יצחק, לך תכתוב איזה שיר, תעשה לי טוב עליך. כאילו, אתה כותב, לך תעזוב אותנו. זה היה, אז ספר הזה מצחיק. בקיצור, כשהתכוננו לפרק, חשבנו אולי להביא עורך. אין עורך, בסדר, חבל, בסף אבל ישר כזה, אמרתי לך, אנחנו לא חולקים את התובנות שלנו לפני, ואמרתי לך כזה, יש לי רעיון, יש לי רעיון, אבל הוא יכול להיות רעיון מאוד כבד לפרק, יכול להיות זה, ואמרת לי, ישר ידעת לי אני חותך. אמרתי לך ישר, פוסט טראומה. פוסט טראומה, כן. ואני זוכר שאני קראתי את זה, אני אומר, יש משהו אצל האבא, שהוא, כאילו, אתה מבין שמבחינת תפקודית הוא לא בן אדם נורמטיבי, והסצנה של ה...
אמיאני מפחד
מתןשיורים. כשהוא מפחד ואני מפחד ללכת בחושך. ופחד ללכת בחושך, בדיוק. פעמיים הוא פחד, וכזה אמרתי, חשבתי זה, אמרתי בוא נקרא קצת על מאיר, קראתי, וראיתי שהייתה לו פציעה,
אמינכון,
מתןקשה מאוד, במלחמת ההטשה. הוא היה קצין לוחם בגולני, ובמלחמת ההטשה, הוא נפצע, מארבעה כלים, מסתבר מאש כוחותינו. קראתי את זה? ונהרגו איתו גם, חברים שהיו איתו, סיפור מאוד
אמיקשה. אבל איך זה מתחבר
מתןלך? אז, זה לא. אה, אוקיי, אוקיי. לא, אז לא, אני אגיד לך מה, אז הבחנתי את המקום של הפוסט טראומה. עכשיו, אתה יודע, פוסט טראומה, זה מחלה שקופה, הרבה פעמים אומרים, שזה צף לאנשים, שזה... ותוך כדי אני אומר, אני אומר לעצמי, טוב, זה לא נראה לי. כאילו
אמיאבא, ממש בטוב. אבא בטוב, ואני חושב שגם הרבה מהאבושות האלה שאבא עושה, הוא קצת עושה בכוונה ובצחוק. זאת אומרת שהוא מפחד מהיריות בהצגה, לדעתי הוא עושה שם איזה משחק, אני לא חושב שהוא באמת... מפחד מהגרות, הוא לא באמת... אני, תודה מה? אני לא מסכים
מתןאיתך. אני חושב שדווקא שם הוא לא עושה את זה בכוונה. אני חושב שהוא באמת מפחד. והוא פשוט מאוד, בן אדם שהוא מאוד מאוד שלם עם עצמו. אבל זו התנהגות קצת אינפנטילית. זה לא התנהגות אינפנטילית, כמו שזו התנהגות ששמה זין על הסביבה. באמת, לא מעניין אותו, כולם, בדיוק. הוא, אגב, אני אוהב את המכנסיים הקצרים בחתונה, כי אני אוהב ללכת עם מכנסיים קצרים. אם הייתי יכול ללכת עם מכנסיים קצרים לכל מקום, בקיץ, הייתי הולך עם נכנסיים קצרים לכל מקום. חתונות אני עדיין לא הגעתי לשם, בסדר? אבל, למרות שיש אולי נכנסיים קצרים יפים, אבל, אתה מבין? זה כאילו, הוא לא נכנע למוסכמות חברתיות. נכון, אבל אני... ואם עכשיו הוא מפחד, אז זה מאוד זה, זה להיות מאוד קשוב לעצמו ולמישהו. ואם הוא מפחד מהחושך, כי גם מבוגר יכול לפחד מהחושך, אז הוא מראה לבן שלו שמפחד
אמימהחושך. לדעתי הוא פשוט ליצן. הוא קצת ליצן, ולדעתי הוא עושה את זה במודע, אבל בסדר. אין
מתןפה תשובה אחת נשמעית. כן, זה גם וגם, אבל זה גם קטע שכאילו, אתה יודע, לפעמים אני עם הילדים שלי, כאילו זה לא בושה להגיד שאני מפחד עם משהו, אבל מצד שני, זה יכול להיות מאוד מפחיד להם, אם הוא אותי מפחד. אז אתה כן צריך לעשות איזה כאילו, משחק כזה, אתה מבין? אבל כן להגיד לו, כן, נכון, לפעמים זה מפחיד, יכול להיות מפחיד, אתה
אמייודע. לא, זה ברור, אבל יש הבדל, אתה יודע, כאילו, יש רגעים שהוא מתנהג באופן מאוד, אם זה אמיתי, זה מאוד ילדותי. זאת אומרת, אז אני אומר, אבל לא יודע, אין תשובה. אחת משמעית.
מתןבכל אופן, רשמית, מאיר שלב לא סבל מפוסט-האמה, הוא ממש מדבר על זה, מצהיר את זה, והוא אפילו אומר להפך, שכל האירוע הזה שהוא עבר, הפציעה הזאת, שהיא פציעה די נוראית, שהוא סבל ממנה, עד יומו האחרון, הוא מתאר את זה, שכאילו, מה שהיה מרגיש את זה, אז הוא אומר שזה חישל אותו, שזה חיזק אותו, וזה באמת משהו שאנחנו פשוט גם, למה זה ישר זרק אותי לשם? כי היום מאוד אנחנו שם.
אמיאתה הרמון דברים משליך לשם, גם אנחנו צריך להגיד, אתה יודע, אני לא יודע אם להגיד פוסט טראומה, אבל אנחנו בסוג של טראומה. זאת אומרת, המציאות שהחיים בה בתקופה האחרונה, אני יכול להעיד על עצמי, אני חש שאנחנו חווים טראומה מטורפת, שתלווה אותנו. זאת אומרת, גם השביעי באוקטובר, אני יכול לדבר רק על המלחמה עכשיו עם איראן שהייתה, מישהו לא יודע, אנחנו גרים ממש מטר מהקירייה, זה היה פשוט שבועיים שהבנתי מה זה טראומה. ממש. אתה היית
מתןבשטח ראש. שטח האש, ואנחנו גרים בלי ממד. פתאום לא ענית לי, שאני כותב חודות, אני אומר, אני
אמיתוך כדי, אני אומר, וואו, מה קורה, הכל בסדר? כשזה היה תקופה, אנחנו גרים בלי ממד, ירדנו, רצנו שש קומות כל פעם למטה עם הילדים. נורא, פשוט נורא. לא ישנתי בלילה, כל פיפס הכי קטן, כל טקטוק קטן, כאילו מבחינתי זה אקפצה. פחד מוות. כאילו זה פשוט היה מזעזע.
מתןובתוך כל זה, אתה עדיין אבא, ואתה
אמיצריך להקרין כלפי חוץ... כל בסדר. שזה הכי נורא. כל הזמן אני אומר שאם לא ילדים, כנראה לא הייתי חווה את זה באותה צורה. ממש. המשמעות שאתה צריך להקרין לילדים שלך שאתה בסדר. פלוס אשכרה, החיים של הילדים שלך באחריותך. זאת אומרת, בסוף זה אתה צריך לסחוב אותם ולרוץ איתם למטה. שני אלה פשוט מזעזע. פשוט תחושה. אבל נחזור לבושות. אני יכול להגיד, נגיד, על אבא שלי, אני אף פעם לא הרשתי ש... הרשתי איזה בושות מצד אבא שלי. אבל אני גם הייתי ילד כזה ש... קצת אוהב להיות מוזר. אני... אני חושב שאחד הדברים הכי זכורים לי זה שבפורים התחפשתי מבחירה, אני לא יודע למה, לנתן שרנסקי.
מתןואז עוד לא היית קרח.
אמילא, ממש, ראיתי קדימה. הראש נאמרו סבבה, זה מה שאתה רוצה, בכיף נעשה לך נתן שרנסקי. זאת אומרת, את עשית לעצמך עבושות, לא היית צריך עזרה. כן, בדיוק, בדיוק. אני חושב שהרבה מהעבושות הגיעו כאילו, אני דאגתי לעצמי
מתןלבושות. אבל, אתה מדבר פה על עצמך. יש משהו בחשיפה הזאת של הבית שלנו, של הורים שלנו כלפי חוץ, שהיא כבר רגישה. שאם רואים את אבא שלך פתאום עושה משהו, או אמא שלך, זה כבר סיפור אחר לגמרי. תראה, אני אגיד לך, אמא שלי, שוב, אתה מכיר אותה, אמא שלי חזרה בתשובה. נכון. שהייתי בן בערך 14, זה היה תהליך כמובן, היום היא עדיין אולי יכולה להגדיר את עצמה חוזרת בתשובה, אבל כאילו נגיד שזה סממן חיצוני ודי מהר היא שמה כיסוי ראש. זה
אמיקשה.
מתןאני חושב בתור ילד זה... וגדלתי בסביבה, בדיוק, וגדלתי בסביבה שאף אחד לא דעתי, מהחברים הקרובים שלי ובכלל. כן. וההורים שלהם גם. וזה היה... זה ההגדרה למביך. זאת אומרת, זה לא רק מביך, זה מטלטל את עולמך, בסדר? זה שינוי אורח חיים, זה פתאום נכנס לבית. אבל עם מה שקרה בתוך הבית, זה היה יחסית יותר קל
אמילחיות עם זה, כי זה כאילו... אני חושב שההחשבה הלאה בחוץ היא לא פשוטה. כן. איך רואים את זה?
מתןאיך תופסים את זה? בפנים הצלחנו איכשהו לייצר איזה סטטוס קוו מעוות, שלאט לאט, אתה יודע, שהתעצב, שבחדרים מותר לנו טלוויזיות, נגיד, ו... ובסלון לא, אוקיי? לא,
אמיאבל נגיד שאתה מזמין חבר הביתה, לא עובר לך בראש כזה, אם הוא ירגיש בנוח, אז
מתןזה לא רק מזמין הביתה, מי מדבר איתך להזמין הביתה? להזמין הביתה אולי לקח זמן, אני לא זוכר, אבל אנחנו גרים בישוב קטן, זה יוצאים החוצה, כולם רואים את כולם, כולם מדברים, זה תמיד שם, ואני זוכר שבתור ילד, זה ממש ממש, לא יודע אם להגיד בייש אותי, כמו שזה פשוט היה אישיו שהיה לי קשה איתו חברתית.
אמילא מתרימית, באיזה מילה קשה, כאילו, אני חושב שבספר סבב דבר אחד, להגיד, אתה יודע, להתבייש, זה לא שאתה מתבייש בהורה שלך, כמו שאתה מובח.
מתןאתה מובח, אבל זה כאילו גם אתה מרגיש שפתאום שלט בארון, פיל בחדר, כאילו יש, אתה מרגיש שיש משהו שגם לא מדברים איתך עליו. זה גם יותר נווה מהורים של חברים, אוקיי? אתה כאילו ממש מרגיש את זה על הורים ששואלים משהו, מה עם אמא, מה זה? ואתה כאילו רואה את ה... לא יודע, אתה מרגיש את זה. והייתי כמוך חשוב, באתי עם בסיס חברתי חזק, זה לא שזה ירער מה שהם חברים שלי. לא, זה לא סותר. אבל אגב, זה מזכיר שהכי הקטן, קטן ממני בארבע שנים, אמא שלי סיפרה אלו מזמן על סיטואציה שהיא הלכה איתו כזה לבית ספר, לקראת כזה מפגש הורים של מסע לפולין, לא יודע מה, והיא אומרת שהוא הלך, והוא כאילו סוג של הלך חמש מטר ממנה, וסוג של התעלם ממנה כל הערב, והיא הרגישה ממש את העניין הזה, והיא אמרה לו אחרי זה, אתה מתבייש בי? אתה זה, וכאילו, הוא לא דיבר על זה יותר מדי, והיא אמרה לו, זאת מי שאני, זה אני, זה, עכשיו, אמא שלי באמת, היא אמרה זכותה, היא התמודדה עם זה מאוד יפה, והיה לי את המלא ריבים והכל, ואני מתישהו הבנתי, בשלב יחסית יותר מאוחר, שזה לא הולך להשתנות, ושהיא גם עושה את זה, כי היא צריכה. זה שאלה, זה שאלה, וזה באמת כן. היה איזה קטעים שאומרת לי, אני מרגישה שזה שומר עליי, אז אני אומר לה, שימי כסדה, שמור עלייך יותר טוב. אבל זה נכון, ואם השנים אני נהייתי מאוד, מכיל את זה, ואפילו להגיד ל� אני אוהב את זה שהם יפים ואני אוהב את זה וזה באמת שום דבר לא נעשה מבחינתי בכפייה למרות שזה יכול להיות באמת אורח חיים שהוא באמת יכול אני מאוד לא רואה אותו לפי מרפאי מים בעין וכאלה דברים
אמיאני חושב שפשוט מה שאנחנו מבינים עם השנים וזה מאוד קשה בתורי לראות את זה שכמו שאנחנו מצפים מההורים שהסתכלו עלינו כאינדיבידואל עצמאי שאנחנו עושים דברים לעצמנו אנחנו קשה לנו לראות את ההורים שלנו אותו דבר אנחנו לעצמנו הם לעצמם בסוף נכון הם לא מעבר לזה שזה האימא שלנו, אבא שלנו, הם גם אנשים שיש להם את החיים הרטים שלנו, אנחנו
מתןצריכים לשחרר. נכון. וכמו שהאימא שלנו, אפרים, אמרה, זה מה יש. זה מה יש, בדיוק. זה מה שיש. עכשיו, היופי הוא שלפעמים אתה רואה שמה שיש הוא טוב. הוא מדהים, נכון. צריך ללמוד את זה, בדיוק כמו שהוא ראה, אפרים ראה, שאבא שלו עושה וואו, כאילו, עם ההוגה הזאת. ואגב, ההוגה מבחינתי, דיברת על זה, אני חושב שההוגה הזאת היא מטאפורה לסיפור, לסיפור טוב. היא מטה פורה לכל הסיפור הזה. הרי זה דבר שהוא דמיונית, היא לא קיימת, אין כזה דבר. האקט הזה שהיא נפתחת ככה והכל, ואבא יושב בלילה וכותב ספרים, בסדר? זה מה שהוא עושה, והוא מביא לך את הוואו הזה, שאבא שיודע לספר ספר, כמו שמייר שלב ידע, זה המהלך הזה, זה לתת לך חדחת סמיג, ולהגיד לך בפעם אחת, ולספר לך על אבא שלו שעשה את זה, וזה לא משנה באותו רגע שאתה נשחק, חף לסיפור טוב. אם זה דמיון, אם זה קרה באמת, זה מדהים. וזה סוחף. ולא סתם, כאילו, אבא שלו היה הופה, והוא מספר סיפורים. שני דברים שמחכים לקיום. לחם לסיפור. ומשהו, דברים, סיפורים לאחד. בכללי,
אמיגם בישול והפייה זה סיפור. בסוף
מתןזה סוגים של אומנות.
אמיממש. אני יכול להגיד על עצמי היום, אנחנו שנינו עוסקים בתחומים כאלה, מאוד נגיד, כיפים, או שכזה נתפסים כמשהו טיפה יצירתי, לא משנה, בסדר. כיף זה דבר כל יחסי. אנחנו עוסקים בעבודה שהיא יצירתית. אומנותית,
מתןכן. לא, אבל זה כן כיף. זה כיף,
אמיאנחנו נהנים. לפני שאביב נולד, הבן הראשון, אני מאוד חששתי להיות אבא לבן. דיברנו על זה הרבה פעמים, זה מאוד התריד אותי, עדפתי בת, אמרתי, אני לא עונה להגדרות של גבר, אני לא משחק כדורגל, אני לא יודע את כל הדברים האלה, אני לא בן כלל, קלאסי, ואמרתי, אם בתי יהיה לי יותר קל, נעשה שטויות ביחד, נשתולל וסדר וזה. כשהביב הגיע, הבנתי עם הזמן של כאילו, זה מה יש, זה אני, ואני הולך לתת לו את מה שאני. כן. עם השטויות שלי ועם הדברים. אני מרגיש שמעבר לענייני איחורים והכל וזה, אני מרגיש שבסך הכל הוא נהנה מהדבר הזה, והוא נהיה קצת שטוטני כמוני. קלטתי שאתה יודע, הוא התחיל מאוד לרצות להביא אותי לשיעורים בבית ספר, שאני אבוא להעביר את תודה
מתןרבה.
אמיהוא נהנה מזה עכשיו, חששתי קצת שזה יביך אותו, והוא אף על זה, ומז התגייתי, אתה יודע שהוא קיבל את זה בכיף, והילדים נהנו והכל, והוא לא אמר לי כזה, אבא, לך מפה. יש לזה גם מחיר, אני באתי כמה פעמים כבר, ועשיתי הפעלות וכאלה, והתחילו לנדב אותי לכל מיני ימי זה, ואז מה שקרה, זה שילדים בית ספר יסודי, התחילו להכיר אותי. עכשיו, כשאתה הולך ברחוב, ואתה עובר באיזו סדרה כזאת, ואז ילדה לידי משה, אומרת, היי, היא מנופפת לי ביד, ואני לבד, ואני לא יודע מה לעשות, כי אמא מסתכלת בהם בבד של, אני לא מכירה אותך, איש מוזר, ואני מזכיר להגיד, לא, אני אבא של אביו בבית ספר, היה אפלה, אז עזרתי ללכת, ואמרתי לה שלום. אז זה מתחיל להיות קצת סיטואציה מבהטיות, אבל סך הכל זה כיף. זה כיף שהוא כאילו גאה, ושהוא שמח להביא אותי,
מתןואני נהנה. יש רגעים קסומים כאלה, גם שאני מרגיש את זה לפעמים, כאילו אתה רגיל להיות אבא שמתפקד ביום יום, ופתאום אתה מבין ברגעים מסויים שהם גאים בחיים, גאים בחיים משהו, ומתלהבים משהו. אני עשיתי שאני מראה להם, נגיד, סרטונים באמת וזה, ואני שומע פעם אחת לחברים, אבא שלי עשה את זה, זה כאילו וואו!
אמימדהים! וואו! פגשי, אני מראה, אביב וגם אדר, מטורפים על הגרביים. אביב ראה את כל הפרקים של הגרביים, משהו כמו... וואי, אני חייב להראות את זה
קרייןאצלי.
אמיהם עפים על זה, והוא כל פעם אומר לי, עוד גרביים, עוד פעם גרביים,
מתןוהם עפים על זה סדרת רשת עם גרביים, חבר'ה, למי שלא יודע, עם נתאי פישר.
אמיהמלך, זה היה, היינו טריו, שעשה, תחפשו, כאן גרביים, וכאן, אז אתה יודע, זה כיף,
מתןזה שלך. כן, לגמרי. זה ממש מגניב. אגב, אגב, אתמול קראתי את זה ליונתן, והוא פתאום אומר לי, עכשיו הוא באמת, הם מפים על הספר הזה, הוא אומר לי, אתה כמו אבא, בשיר על האבאים, ואני מנסה להבין למה הוא מדבר, הוא מדבר על שיר מהקבץ ה-16, אה, אבא שלי, יש אבאים שהם זה, בחמש וחצי חוזרים, יש אבאים שזה, ואז אמרתי, הוא אומר עליי שאני אבא שיושב וכותב שירים, וואו, וואו, נהייתי שם, ואז הוא אמר לי, לא, לא, לא הכותב שירים, אתה אבא עם דוקרים, שאני משק אותו שאני דוקר, אז כאילו, אה, יופי, אבל עדיין, עדיין, תראה איזה מדהים, אתה מבין, הם כאילו מחפשים כל הזמן, הם מסתכלים עלינו, והם ממתגים אותנו בתור איזה אבא מסוים, זה ממש חלק מהחיים, ועל זה הספר, על זה העניין הזה שאתה מבין שיש
אמיהרבה סוגים של אבאים
מתןלא שעל בושות ושלהבין שזה חלק בלתי נפרד מהחיים וזה כל הכסם וזה מה שיש זה העניין ואני חייב להקריא את ההספד שהבת של קודם כל הספדים את גר קרת גם היה בעלויה והוא דיבר על מאיר שלב שהוא אמר יחסית לסופר הוא הבין באופנועים יחסית לחילוני הוא הכיר ואהב את התנך ויחסית לקצין קשוח בגולני הוא הכיר טוב מכולם את הלב שזה מה שיפה פה גם האבא הזה הוא כמובן מובן קצת מאיר שלב, וגם קצת לא, כן? נכון. אבל תוראי שהלב שלו במקום הנכון. הוא קם ועזב את כל מה שהוא עושה כדי להכין אותו הוגה כל הלילה, בשביל שהילד שלו יהיה מאושר. והוא כל הזמן היה שם בשבילו. וזה מה שחשוב בתור הורים. אפשר לעשות בושות, אבל גם צריך תמיד להיות שם. ואתה רואה, והילד הזה, הם לא עכשיו מתעסקים איתו בחינוך וזה, והאימא הולכת ומשאירה, אבל שני ההורים נוכחים, אבא יותר נוכח, אבל האמא נוכחת כאילו באמת רגשית בסצנות האלה, וזה מאוד יפה. האמא גם
אמימממנת את החלום של האבא להיות
מתןסופר. וההספד של הבת שלו, של זוהר שלב, תחייב לשמוע, כן? בימים האחרונים ישבתי לידו בחדר, הוא ישן במיטה, ואני הרעשתי עם קליקים של עכבר ומקלדת. כמו שהוא הרעיש לי עם טקטוק מכונת הכתיבה, כשהייתי ילדה, וכתב על זה באבא עושה בושות. אז אבא עושה גאוות, תמיד תהיה מקור הגאווה שלי. פרט לשירה המביכה שלך שליוותה אותי בדרך לגן, כל מעשי להשראה. אני גאה ובעיקר עשירה תודעת שזכיתי להיות הבת שלך. מדהים. מדהים. זה על זה? כן. אז היא אמרה גם כאילו, למרות שזה לא בת בספר ולא... אבל לא משנה, זה
אמיקצת כנראה, והיא למדה להבין איזה מתנה גדולה היא קיבלה.
מתןלגמרי. טוב, כי בכל סוף של פרק, בואו נשמע את קהל היד האמיתי, אבל לא הספקנו. אוקיי? יש לנו, האינבוק שלנו מפוצץ בפניות, אבל לא הספקנו מצטערים אל תשאלו, בסדר? רוצה שאני אעשה פשוט? אז בואו נפברק אחד רגע, יהיה את המעברון ועכשיו
אמיאיזה חמוד.
מתןאיזה חמוד. איזה חמוד. איזה ילד חמוד. אתה מבין איך הוא סיכם את זה יפה? נכון. אתה מבין איך הוא סיכם את
אמיזה יפה? איך בסוף מעניין אותה ההוגה הזאת? איך בסוף מעניין אותה ההוגה? אנחנו חופרים. אתה מבין? אתה מבין? יופי. טוב, אז תודה לאומרי גולמן המלך שעורך את הדבר הזה. תודה אומרי. אין דברים כמוך. תודה לכם. תמשיכו לעקוב אחרינו. שנה טובה לכולם.
מתןשנה טובה. חתימה טובה. סוכות שמח. הכל. כל החגים. כל החגים. נתראה אחרי. תמשיכו לעקוב.
אמיבדיוק. לעקוב. תאזינו אם יש פרקים שפספסתם. תכתבו לנו על ספרים שאתם רוצים שנעשה עליהם. וחבר'ה, בבקשה, לייקים ולעקוב בספוטיפיי וכל מה שאתם יכולים כדי שעוד אנשים יגלו את הדבר הזה.
מתןכי אנחנו גרועים בשיווק. אנחנו אנחנו אולי
אמיטובים בפודקאסט, אבל אנחנו
מתןלא כזה טובים בשיווק. כן, רואים בשיווק, אנחנו לא יודעים מה עושים שם בעולם הזה. אז תודה רבה לכם. יאללה,
קרייןביי, תודה.