לפעמים עולה הפנטזיה שאם נעצור את כל חיינו ונעבור לבקתה שקטה בטבע נצליח להרגע באמת?
האמנם?
לא מזמן שמעתי את המשפט ״להסכים להביט בשקט בתוך הרעש״, הוא נגע בי,
כשאני מתרגלת מדיטציה אני בהתבוננות חומלת ומיטיבה בכל מקום אשר אהיה,
החיים הם כאן ועכשיו, ברעש הזה, בשקט הזה,
התודעה היא אותה תודעה בכל מקום בו נהיה ולפעמים ברגעים השקטים ביותר התודעה תרגיש הכי רועשת,
אז איך אוכל להסביר את הרגעים העוצמתיים האלה כשאני יוצאת החוצה לטבע?
את התחושה הזאת קשה להגדיר במילים כי החוויה היא אחדותית.
מילים הן הגדרה וכשחוויה מרגשת כמו לראות שמיים מלאי כוכבים או פריחה מדהימה מתגלה בפנינו משהו בגבולות התודעה שלנו מטשטש, משהו בגדר התודעתי שלנו נפרץ.
לרגע אנו הופכים להיות אחד עם העולם אחד עם המחזוריות של הטבע,
החשיבות העצמית מעט יורדת ואשליית הלבדיות מתמוססת,
המדיטציה הבאה תקח אותנו למסע קצר בהשראת התחושה האחדותית,
מזמינה אתכם לגשת למדיטציה הבאה בסקרנות, חמלה וכמה שפחות שיפוטיות לכל תחושה אשר תעלה,
מזמינה אתכם להגיע,יותר נכון לחזור הביתה.
המדיטציה נכתבה בהשראת תרגול מדהים של תיך נאת האן.